פרשת מסעי

בס"ד
הרב שמואל רבינוביץ - 
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

חטא חוסר הזהירות- פרשת מסעי
פרשת 'מסעי' החותמת את ספר 'במדבר' – הרביעי מחמשת חומשי התורה, עוסקת בסיכום מסעותיו של עם ישראל במדבר, ממצרים ועד הגבול המזרחי של ארץ ישראל- הארץ המיוחלת. וכן בתכנון חלוקת ארץ ישראל לכל חלקי העם. הכולל הקמת שש "ערי מקלט", המיועדות לרוצחים בשגגה.
"ערי מקלט" הם פתרון ייחודי המיועד לאדם שרצח אדם אחר, אך לא עשה זאת בכוונת מכוון אלא כתוצאה מחוסר שימת לב. הדוגמא הקלאסית המובאת במקרא מתארת אדם שהשליך אבן למרחק ולא הבחין באדם שחלף לתומו באותו מקום, האבן שהושלכה פגעה באדם החולף והרגה אותו. מקרה כזה נידון בתקופתנו כ"גרימת מוות ברשלנות". על פי חוקי התורה נידון המשליך בחומרה, כשהעונש המוטל עליו הוא גלות: עליו לעזוב את מקום מגוריו, את משפחתו ואת עסקיו, ולעבור להתגורר במשך תקופה ב"עיר מקלט". גלות זו – שיש בה דמיון רב למעצר בית - מטרתה מצד אחד לכפר על חטא הרצח, ומצד שני להגן על הרוצח מנקמה של בני משפחת הנרצח.
אולם עלינו לשים לב שיחס התורה לרצח שונה מיחסה לכל עבירה אחרת. בכל העבירות כולן, אדם החוטא בשגגה, כתוצאה מחוסר שימת לב, אינו נענש כלל. בתקופה שבית המקדש עמד על תילו היה עליו להביא קרבן לכפר על החטא, אך הבאת הקרבן אינה מוגדרת כ"עונש" אלא כ"כפרה". לעומת זאת, היחס כלפי רצח שונה לחלוטין, וגם כאשר הרצח בוצע בלי שום כוונה, על הרוצח להיענש.
יתרה מזאת, עונש הגלות ל"עיר מקלט" מוטל על רוצח גם כאשר הרצח נעשה ברמה פחותה מאוד של מעורבות, בניגוד גמור לשאר העבירות. לדוגמא, אדם שביום השבת נשען על הקיר, ולא שם לב שהוא בעצם נשען על מתג החשמל, ובלי להבחין הוא הדליק את האור, מעשה זה אינו נחשב אפילו כ"שוגג", אלא כ"מתעסק". כלומר מעשה שנעשה מאליו תוך כדי התעסקות אחרת. מעשה כזה אינו צריך שום כפרה, שכן האדם כלל לא היה מודע למעשיו. לעומת זאת, אדם שנשען על הקיר, ובלי להבחין הסיט אבן שנפלה על אדם אחר והרגה אותו, פעמים שגם במקרה זה נענש בגלות ל"עיר מקלט", למרות שהוא לא היה מודע כלל למעשיו.
ההסבר לשוני ביחס לרצח, לעומת שאר העבירות, נעוץ בערך העצום שהיהדות מעניקה לחיי האדם. ערך זה מתבטא בכלל הידוע "פיקוח נפש דוחה את התורה כולה", ואפילו "ספק פיקוח נפש דוחה את התורה כולה". היישום המעשי של כלל זה יכול לבוא לידי ביטוי קיצוני, כמו בדוגמא הבאה: אם יש לפנינו אדם במצב בריאותי קשה, ואנו יודעים שגם אם נצליח להאריך את חייו זה יועיל למספר דקות בודדות שאחריהן הוא ימות, עלינו לעשות הכל – כולל חילול שבת ויום כיפור – כדי להאריך את חייו במספר דקות! אכן, רגע אחד של חיים חשוב יותר מכל מצוות התורה. (כמה חשוב להפנים זאת בעת שעולה על סדר היום עניין קיצור חיים לאנשים החולים במחלה סופנית)

הערך הבלתי-מוגבל שיש ביהדות לחיי האדם, מוביל אותנו להבנת השוני בין רצח לכל עבירה אחרת. בכל תחום אחר שהתורה עוסקת בו, מוטל על האדם להימנע מפעולה מסוימת או לבצע פעולה מסוימת. לעומת זאת, כשאנו עוסקים בחיי אדם, לא מוטל על האדם רק לא להרוג או להציל חיים, אלא מוטלת עליו גם חובת הזהירות מכל מה שעלול לסכן חיי אדם. לכן גם אם האדם לא התכוון כלל להרוג, עצם העובדה שההריגה נגרמה על ידו, מעידה על חוסר הזהירות שבה הוא התנהל, ועל כך הוא נענש.
תובנה זו היא מעשית מאוד לכל אדם, בכל יום. לדוגמא, אדם שנוהג בניגוד לחוק תוך כדי שיחה סלולרית, גם אם הנסיעה עברה בשלום, יש בהתנהגותו בחוסר זהירות. עובדה זו כשלעצמה מנוגדת לערכי התורה. פרשת "עיר מקלט" מלמדת אותנו שחוסר זהירות בעניין חיי אדם הוא עצמו חטא, לא רק במקרה שהתוצאה קשה, אלא  גם אם לא נגרם מכך נזק ממשי.