שבעה עשר בתמוז תשע"ד

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ - 
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

זוכרים, פועלים ומייחלים- שבעה עשר בתמוז
ביום שלישי הקרוב יציין העם היהודי את אחד הימים העצובים בתולדותיו: צום "שבעה עשר בתמוז".
בתאריך זה, לפני 1944 שנים, פרצו לגיונות הצבא הרומאי את חומות ירושלים. מאז ועד היום, כמעט אלפיים שנה, נושא העם היהודי בליבו את היגון והכאב על חורבנה של ירושלים, ומציין את תאריך נפילת חומותיה על ידי הימנעות מאכילה ושתיה.
יום זה – שבעה עשר בתמוז - פותח תקופה של שלושה שבועות בהם אנו עוסקים בזיכרון חורבן ירושלים, תקופה שמסתיימת בצום תשעה באב.
מטרת הצום ביום זה היא לעורר בקרבנו את תחושת האובדן בעקבות נפילת ירושלים בידי האויב, לתקן את מעשינו ולשוב בתשובה שלמה למען ישוב ה' לביתו ויבנה את בית מקדשנו.
זהו הנושא העיקרי העומד במרכזו של יום זה. אך חכמי ישראל ציינו ארבעה אירועים נוספים שהתרחשו באותו תאריך של שבעה עשר בתמוז, אירועים עצובים המוסיפים משקל לאותה תחושת האובדן הקיימת בימים אלו.
ארבעת האירועים הנוספים הם: שבירת שני לוחות הברית על ידי משה רבינו למרגלות הר סיני; שריפת ספר התורה על ידי שר רומאי ששמו אפוסטמוס, כשש עשרה שנה לפני 'המרד הגדול' של יהודה בשלטון הרומאי; ביטול מעשה ההקרבה של "קרבן התמיד" בבית המקדש והצבת פסל המשמש לעבודת אלילים בתוך בית המקדש. כל אלו, כאמור, מלבד פריצת חומות ירושלים על ידי הצבא הרומאי.
התבוננות באותם חמישה אירועים מצערים אותם אנו מציינים ביום זה, מלמדת אותנו כי יש בהם שלושה תכנים שונים. שבירת לוחות הברית, וכן שריפת התורה על ידי אפוסטמוס, מסמלים שבירה ושריפה של המסר האלוקי המתגלה בתורה; ביטול הקרבת "קרבן התמיד", וכן הצבת הפסל בבית המקדש, מסמלים את חילול הקודש בצורה החמורה ביותר, כאשר עבודת הקרבנות פוסקת ובמקומה מוצבת עבודת אלילים בתוך המקדש; ואילו פריצת חומות ירושלים מסמלת את התרסקות הלאומית שחווה עם ישראל באותם ימים אפלים, כאשר עיר הבירה של מדינת היהודים נכבשה בברוטאליות על ידי כובש זר ואכזר ונהרסה עד היסוד.
צום "שבעה עשר בתמוז" אינו מהווה עבורנו יום אבל בלבד, אלא הוא בעיקר הוא יום שבו צריך לעסוק בזיכרון פעיל, זיכרון שדוחף אותנו לחזור אל המקור ולנסות לתקן את מה שנחרב באותו תאריך. שלושת התכנים אותם אנו מציינים ביום זה, אינם נפרדים, יש ביניהם קשר וסיבה, והם דוחפים אותנו לרצות, לבקש ולכסוף לתיקון המלא של שלושתם.

עלינו לזכור ביום זה כי העם היהודי שגורש מארצו לפני כאלפיים שנה, לא ויתר עליה מעולם. בכל מקום ובכל זמן עמדו יהודים והכריזו את ההכרזה האופטימית: "לשנה הבאה בירושלים". גם כיום, כאשר חלק ניכר מהעם נמצא בארץ ישראל, חי בה ומפתח אותה, עדיין קיימת בקרבנו השאיפה לחזרה מלאה של כל חלקי העם, על גווניהם השונים, לארץ האבות. אנו זוכרים ביום זה כי אין לנו את הרצון, וגם לא את הרשות, לוותר על כל יהודי ברחבי העולם ולחבר אותנו לארץ ישראל.
עוד עלינו לזכור ביום זה, כי העם היהודי ינק במשך אלפי שנים את מורשתו הרוחנית והמוסרית מן התורה. אותו ספר ששינה את העולם כולו, והשפיע על כל המהפכות הגדולות שהתחוללו בעולם, הוא הספר שלנו: התנ"ך. פעמים רבות ניסו לשרוף לנו את התורה. זה נעשה לפני אלפיים שנה בארץ ישראל על ידי הרומאים; זה נעשה על ידי אנשי כמורה נוצרים גם בפריז ב-1244, באיטליה ב-1553, בפולין ב-1757 ובאחרונה בגרמניה הנאצית בשנות השלושים של המאה הקודמת. כל הניסיונות הללו לא הצליחו, והעם היהודי לא עזב בעקבותיהם את הנאמנות לתורה. גם כיום אנו עדים לפריחה מחודשת ושיבה אל ארון הספרים היהודי, ועלינו לחזק מגמה זו של שאיבת ערכים ואוצרות רוחניים מהתורה.
הדבר השלישי שעלינו לזכור ביום זה הוא בית המקדש. מרכז רוחני גדול זה שהיווה את ליבו הפועם של העם, המקום בו חש כל אדם קירבה עזה ומוחשית לאלוקים, הבית שאיחד סביבו את כל הגוונים בעם היהודי, חרב ועודנו חסר לנו. רבות מהתופעות שאנו כואבים אותן נובעות באופן ישיר מחסרונו של בית המקדש. ביום זה עלינו לזכור את המחסור, לכאוב את החורבן, ולייחל לגאולה השלמה שרק כשהיא תגיע נבין לעומק כמה היתה חסרה לנו.
כל זיכרון קשור האחד לשני. חוליות מחוברות באסונות ובתקווה. אם נתחבר לשורשים ולמקורות נזכה לבנין בית המקדש, להשראת השכינה ולארץ ישראל בתפארתה.