פרשת פנחס

בס"ד הרב שמואל רבינוביץ - רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים כשמשה רבינו לא יודע – פרשת פנחס בפרשת השבוע, עומד עם ישראל לקראת כניסתו לארץ. העם ששהה במדבר כמעט ארבעים שנה, מתכונן מבחינה רוחנית ולוגיסטית לקראת מעבר מחיי נע ונד במדבר לחיים סדירים ומאורגנים בארץ המובטחת. אחת ההכנות החשובות היא התשובה לשאלה המסובכת: כיצד תתחלק הארץ בין השבטים השונים מהם מורכב העם? מי שהכריע בשאלה זו היה אלוקים בכבודו ובעצמו. הפתרון היה לבצע חלוקה המורכבת מגורל ומחלוקה עניינית והוגנת לפי מספר הנפשות. לא נתעכב על אופן ביצוע החלוקה, אלא על הסיפור הבא שהופיע בעקבותיה. היו אלו בנותיו של צלפחד, איש אלמוני שמת במדבר והותיר אחריו חמש בנות, שבאו אל משה בתלונה: כפי שמסתמן על פי החלוקה המתוכננת של הארץ, כל גבר יקבל נחלה, אך הנשים לא תקבלנה נחלה לעצמן אלא תשתתפנה בנחלת בעליהן. מצב זה כשלעצמו הוא סביר, כל משפחה מקבלת נחלה ומיקומה של אותה נחלה ייקבע על פי השבט אליו משתייך אבי המשפחה. אלא שלמרות זאת התעוררה בעיה, שכן אביהן של אותן חמש נשים אמיצות לא הותיר אחריו בנים, ואם כן, בנותיו אמנם יקבלו את המגיע להן בנחלת בעליהן, אך הוא עצמו לא יקבל נחלה. את טענתן סיכמו הבנות במילים הבאות: אבינו מת במדבר... ובנים לא היו לו - למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן?! תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו! (במדבר כז, ג-ד) המנהיג בפניו התלוננו חמש בנותיו של צלפחד, היה כמובן משה רבינו. זהו משה, המנהיג הדגול שדואג לעם כבר ארבעים שנה, ששחרר אותם מהעבדות והוציא אותם ממצרים, שדואג להכין את כניסתם לארץ למרות שידוע לו שהוא לא יכנס יחד איתם אלא ימות קודם הכניסה. כיצד הגיב משה לטענת חמש הנשים האלמוניות? משה שותק! מדוע משה שותק? מהסיבה הפשוטה – משה רבינו לא ידע מה להשיב להן! מעניין לגלות כי אין זו הפעם היחידה בה נתקל העם בחוסר ידיעה מצד משה רבינו. שש פעמים אנו מוצאים בתורה סיפורים על שאלות שהופנו אל משה, והוא לא ידע כיצד להשיב עליהן. התורה, בניגוד לדתות אחרות, אינה מנסה להפוך את גדולי האומה לעל-אנושיים. כמעט על כל אחד מגדולי האומה – שלושת האבות, משה ואהרן, דוד ושלמה – אנו מוצאים בתנ"ך ביקורת כזו או אחרת. כאן אנו שוב נתקלים באותה תופעה, אלא שהפעם היא מכיוונו של משה בעצמו. המנהיג הוותיק המרכז בידיו עוצמה כה רבה, אינו מהסס להודות בחוסר ידיעה של הלכה פשוטה, והוא מצפה להוראה אלוקית שתדריך אותו כיצד לנהוג. חכמי התלמוד הציעו לנו לאמץ את התנהגותו של משה רבינו באמצעות ניסוחו של הכלל הבא: למד לשונך לומר איני יודע! (תלמוד בבלי, מסכת ברכות דף ד) לעיתים קיים חשש בליבותיהם של אנשים ונשים לומר את צמד המילים "איני יודע". חשש זה הוא מובן. חוסר הידיעה עלול להתפרש כחולשה ולעיתים אף כטיפשות. אולם הרווח הטמון באמירת "איני יודע" גדול לאין שיעור מהחשש. כאשר אדם מודה בכנות בחוסר ידיעתו, הוא מציג את עצמו כאדם אמיתי שניתן לסמוך על דבריו, שהרי כשאינו יודע הוא אינו חושש להודות בכך. ויותר מכך, כאשר אדם מודה ואומר "איני יודע", הוא בעצם משדר לזולת – אם זה בן/בת הזוג ואם זה עמיתים לעבודה וכדומה – כי הוא בן-אנוש בדיוק כמותם. ההודאה בחוסר הידיעה משדרת שוויון, מבט "בגובה העיניים" ואי-התנשאות. כמו משה רבינו, שדמותו לא נפגמה כלל כאשר הודה ואמר "איני יודע", כך גם דמותנו שלנו לא תיפגע, ואף תרוויח, אם נאמץ את עצת החכמים ונתרגל להודות שלא את הכל אנו יודעים.