
פרשת בלק
בס"ד
הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
התא המשפחתי – סוד ההישרדות של העם היהודי – פרשת בלק
שלוש פעמים ניסה בלעם - הקוסם המצליחן, לקלל את עם ישראל. שלוש פעמים הוא התאמץ, כל פעם במקום אחר, מזווית חדשה, ובשלושת הפעמים הוא נחל תבוסה. אם בתחילת הפרשה אנו קוראים על בלעם, אדם ידוע כקוסם ונביא, שמארצות רחוקות נשלחות אליו משלחות הפונות אליו בחנופה ומתחננות שיברכם או יקלל את שונאיהם, עד שזקני מדיין ומואב פונים אליו לקלל את ישראל בעת ההיא. הרי שבסיום הפרשה אנו נחשפים ליחס מזלזל ובוטה, כאשר בלק מלך מואב, מזמין הקללות, מגרש את בלעם מעל פניו במילים: "ברח לך אל מקומך".
גודל ההשפלה התבטא בכך שבלעם, הקוסם שידוע כמי שכוחו בפיו, אינו מצליח להוציא מפיו את המילים אותן הוא מתכוון לומר, ובמקום זאת יוצאות מפיו מילים אחרות, מילים שאלוקים הניח בפיו. אך דווקא לכן מעניינים אותנו דבריו של בלעם. הרי לא בלעם אמר את דבריו, אלא בעל כרחו זה יצא מפיו, ותוכן הדברים – למרות שיצאו מפיו של בלעם – הוא ללא ספק בעל משמעות חשובה.
ואכן, משפט אחד בדברי בלעם מספק את הנימוק לסיפורו המפתיע של העם היהודי באלפי שנות קיומו, ובפרט בשנים הארוכות של הגלות, כשהעם היה מפוזר בכל קצוות תבל, ולמרות הכל המשיך להתקיים ולשמור על ייחודיותו ועל המסורת העתיקה של התורה, זאת בשעה שעמים אחרים שעברו תהליכים דומים, התפוררו בזמן קצר ואבדו לנצח. משפט זה, שנאמר מזווית מבטו של בלעם, שופך אור על תופעה מפליאה זו.
כך מתארת התורה את מבטו של בלעם:
"וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו"
והוא ממשיך את המשפט הבא:
"מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל"
(במדבר כד, ב-ה)
הסוד, גילה לנו בלעם, טמון בהתמקדות דווקא בתוך הבית, וכפי שביארו חכמי התלמוד:
"וירא את ישראל שוכן לשבטיו" - מה ראה? ראה שאין פתחי אוהליהם מכוונים זה לזה, אמר: ראויים הללו שתשרה עליהם שכינה.
(תלמוד בבלי, מסכת בבא-בתרא דף ס)
מה שראה בלעם לא היה מקרי. שהרי היה נביא וקוסם, עמד במבטו החודר על סוד הישרדותו הפלאית של העם היהודי. הוא הבין היטב, כי כל עוד שומר העם על אותו סוד, כל קללה וכל התנכלות לא תוכל לו.
ומהו אותו סוד? "שאין פתחיהם מכוונים זה לזה". השמירה על המבנה הטהור של המשפחה, העמידה העיקשת על המסגרת הביתית בטהרתה, כזו שמנחילה לדור הבא את הערכים הייחודיים של היהדות – היא זו ששמרה על העם היהודי ושימרה אותו שנים רבות כל כך ובתנאים קשים כל כך.
כשהפתחים אינם מכוונים זה כנגד זה, פירושו של דבר הוא שהבית הוא, מבצר פרטי ומוגן. שהמשפחה היא מתחם שאין בו פזילה החוצה, וגם מבחוץ אין אפשרות להציץ לתוכו. החוסן המשפחתי היה כלי הנשק של העם היהודי אל מול כל הגורמים החיצוניים שניסו לפגוע בו.
גם בימינו עלינו לדאוג להמשכיותו של העם היהודי. התופעה של ההתבוללות צמחה על רקע של התפוררות התא המשפחתי, ורק בתנאים כאלו יכולה היתה לצמוח. אם אנו רוצים שילדינו ימשיכו את המסורת המפוארת של היהדות, עלינו לחזק את התא המשפחתי ולהשקיע בו רבות, כדי שהדורות הבאים ירגישו שיש להם יסודות איתנים ויחפצו להיבנות עליהם ולבנות בעצמם את הנדבכים הבאים של העם.