פרשת שלח

בס"ד
פרשת "שלח"

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי ומקומות הקדושים

מי יזכה להקים את המדינה?- פרשת שלח
עם ישראל ששוחרר מעול העבדות ויצא ממצרים, חווה את 'מעמד הר סיני' וקיבל את התורה – נמצא עתה בדרכו לארץ ישראל על מנת להקים בה את הממלכה הראשונה שתתנהל על פי הערכים האלוקיים שהתגלו בתורה. אך הדברים אינם מתנהלים כצפוי. כאשר הגיעו סמוך לארץ ישראל, בחר העם לשלוח שנים עשר מרגלים מנכבדי העם שיתורו את הארץ ויבחנו את טיבה. אותם מרגלים נכנסו לארץ ותרו אותה במשך ארבעים יום.
עד כאן הדברים מתנהלים בצורה נינוחה למדי. מכאן מתחיל העסק להסתבך. המרגלים שבים למקום חניית עם ישראל במדבר ובפיהם בשורות רעות:
עז העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות מאד... לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו... ארץ אוכלת יושביה היא...
(במדבר יג, כח-לב)
רק שניים מהמרגלים לא היו שותפים להערכה הפסימית, וטענו כנגד חבריהם:
עלֹה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה
(שם, ל)
עם ישראל, שעד עתה האמין באלוקים שידאג לו ויוליך אותו בבטחה אל הארץ המובטחת, נשבר לחלוטין. הייאוש גבר, העתיד נראה לוט בערפל ואף גרוע למדי. תגובת העם היתה קשה:
ותישא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא.
וילנו על משה ועל אהרן כל בני ישראל ויאמרו אליהם כל העדה: לו מתנו בארץ מצרים, או במדבר הזה לו מתנו! ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב, נשינו וטפינו יהיו לבז?! הלוא טוב לנו שוב מצרימה!
ויאמרו איש אל אחיו: נתנה ראש ונשובה מצרימה!
(שם יד, א-ד)
התגובה האלוקית למצב זה לא איחרה מלהגיע. כל האנשים הבוגרים, אמר אלוקים למשה, לא יזכו להיכנס לארץ ישראל, מלבד אותם שני מרגלים שבטחו בהשם ולא התייאשו. לצורך כך, יתעכב העם במדבר שלושים ושמונה שנים נוספות, עד שימותו כל המיואשים. רק כאשר ייווצר עם חדש, שלא היה שותף לאותה פרשיה עגומה ומצערת, יכנס העם לארץ המיוחלת, ארץ ישראל.
כל פרשני התורה התחבטו בשאלות העולות מסיפור זה, כאשר השאלה העיקרית היא: במה חטאו המרגלים ובמה חטא העם? הרי המרגלים לא שיקרו, אלא דיווחו את האמת, ולשם כך הם נשלחו? התגובה המיואשת היתה גם היא טבעית ביותר, מדוע נענש העם בעיכוב משמעותי זה ובכך שכל אותו הדור לא זכה להיכנס לארץ ישראל?
אחת התשובות המעניינות לשאלות אלו, היא של הרבי מגור- הרב יהודה אריה ליב אלתר (1847-1905) בספרו "שפת אמת". לדבריו, דברי המרגלים היו רק כיסוי לטענתם העיקרית. הפחד והחשש מהקרב מול יושבי הארץ לא היו המניע האמיתי שלהם להתנגד לכניסה לארץ ישראל. מה שהניע אותם, אולי באופן בלתי מודע, היה חשש אחר לחלוטין. שגרר אותם להוציא את דיבת הארץ רעה.
בכדי להבין את פחדם, על פי דברי ה"שפת אמת", עלינו לדמיין את חיי עם ישראל במדבר. למעשה, אלו החיים השלווים ביותר שאנו יכולים לתאר. אין צורך לדאוג לפרנסה – האוכל יורד ישירות מן השמים; אין צורך בצבא – "ענני הכבוד" מקיפים את העם ומגינים עליו; מה עשה העם במדבר? פשוט מאוד – העם עסק כל הזמן ברוחניות, בלימוד וקיום מצוות. לא היה להם שום דבר אחר לעשות.
והנה, החוויה הרוחנית המיוחדת הזו עומדת להסתיים. הכניסה לארץ ישראל מבשרת את הצורך בהקמת מערך מלחמתי איתן. מעתה ואילך מוטל על העם לפתח את הארץ, חקלאות, בנין, מסחר וכל מה שדרוש כדי להקים מדינה ולדאוג לפרנסה ואוכל.
לזה המרגלים לא היו מוכנים להסכים, ואף העם כולו הצטרף אליהם. מכל העם רק שניים הבינו שהעיסוק המעשי בהקמת מדינה הוא הביטוי הנכון ביותר של עבודת השם. שהליכה בדרך הישר אינה רק בתחומים "דתיים", אלא בכל תחום בחיים יש להביא לידי ביטוי מעשי את הערכים הנכונים על פי התורה והמצוות. ואדרבה "וזאת התורה אשר נתן משה לבני ישראל". חיי עמל, ועשייה על פי התורה.
תגובתו של אלוקים היתה מותאמת בדיוק למצב זה. מי שאינו מסוגל להכניס את האיכות הדתית לכל פעולה ארצית וגשמית ככל שתהיה, אכן לא יזכה לעשות את זה. רק מי שהפנים את המבט הנכון על הדת, שאינה מצטמצמת רק לתחומי "בית הכנסת" אלא פועלת ומשפיעה גם בעסקים, בחקלאות ובניהול המדינה, רק הוא יזכה לעשות את זה ולהיכנס לארץ ישראל.