פרשת נשא

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ –
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

אנושיות כתנאי בסיסי – פרשת נשא
בפרשת השבוע, פרשת 'נשא', אנו פוגשים במקורה של המצווה המוכרת לכל מבקר בבית הכנסת – "ברכת כהנים". לקראת סיום התפילה, ניגשים הכהנים אל קדמת בית הכנסת, וכשפניהם אל קהל המתפללים הם מברכים אותם בפסוקים הבאים:
יברכך ה' וישמרך.
יאר ה' פניו אליך ויחונך.
ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום.
(במדבר ו, כד-כו)
במילותיה הקצרות מסכמת ברכה זו את פסגת השאיפות של כל אדם: ברכת ה' ושמירתו; הארת פנים וחנינה; נשיאת פנים ושלום.
חלקה האחרון של הברכה עורר שאלה מעניינת שהביאה להבנת חשיבות היחסים התקינים בין בני אדם.
כך מספר התלמוד:
שאלה בלוריא הגיורת את רבן גמליאל: כתיב בתורתכם "אשר לא ישא פנים" וכתיב "ישא ה' פניו אליך"!
נטפל לה רבי יוסי הכהן, אמר לה: אמשול לך משל למה הדבר דומה: לאדם שנושה בחברו מנה (-סכום כסף) וקבע לו זמן בפני המלך ונשבע לו בחיי המלך. הגיע הזמן ולא פרעו. בא לפייס את המלך. אמר לו (המלך): עלבוני מחול לך, לך ופייס את חבירך. הכא נמי (-גם כאן זהו פתרון הסתירה), כאן בעבירות שבין אדם למקום, כאן בעבירות שבין אדם לחברו.
(תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף יז)
בלוריא, אישה נכרית אמידה שבחרה להצטרף אל העם היהודי, פונה אל ראש ה'סנהדרין', המנהיג הדתי העליון של העם היהודי, רבן גמליאל ומציעה בפניו סתירה בין שני פסוקים, סתירה שמלמדת על שתי גישות תיאולוגיות ביחסו של אלוקים אל חטאיהם של בני אדם. בפסוק אחד אנו מוצאים את התיאור הבא על אלוקים "אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד" (דברים י, יז), שמשמעותו היא שאלוקים אינו מוותר ואינו מתרצה בקלות, ואילו ב"ברכת כוהנים" מתברכים השומעים בברכת "ישא ה' פניו אליך", שמשמעותה היא שאלוקים מוותר ומוחל על מעשים לא רצויים.
עוד קודם שהספיק רבן גמליאל להשיב על שאלתה של בלוריא, עמד חברו, רבי יוסי הכהן ופתר את הסתירה בדרך אמיצה. לפי פירושו, אלוקים אכן סולח ומוחל לבני האדם על חטאיהם. כאשר עומד האדם ומתחרט, הוא זכאי לצפות למחילה. אך כאשר אדם פגע בזולת, בין אם זו פגיעה ממונית ובין אם זו פגיעה מילולית או אחרת, אלוקים מתנה את מחילתו בפיוס הזולת.
בתשובה זו מעמיד רבי יוסי את התחום המכונה "בין אדם לחברו" (יחסי האדם בינו ובין החברה), במקום קודם לתחום המכונה "בין אדם למקום" (יחסי האדם מול אלוקים). בכך הוא מעניק משמעות נוספת לפסוק "אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד", שבאה ללמד שאדם אינו יכול לקיים מצוות, להתפלל או ללמוד תורה, ויחד עם זה לפגוע בזולת, לעשוק אותו ולגרום לו צער. התנהגות כזו היא ניסיון נפל "לשחד" את אלוקים, שוחד שאין לו סיכוי להתקבל.
במקום אחר ביטאו חכמי המשנה עמדה זו בצורה בהירה ביותר ואמרו:
כל שרוח הבריות נוחה ממנו – רוח המקום (-אלוקים) נוחה ממנו; וכל שאין רוח הבריות נוחה ממנו, אין רוח המקום נוחה ממנו
(מסכת אבות פרק ג משנה י)
רבי חיים ויטאל (מגדולי המקובלים בא"י במאה ה-16, תלמידו המובהק של האר"י הק'), מציב בספרו 'שערי קדושה' שאלה מאתגרת: מדוע התורה אינה מציבה במפורש את הדרישה להתנהג כלפי הזולת בצורה אנושית ומוסרית? תשובתו היא, שהאנושיות היא תנאי בסיסי לקיום התורה, עד שאין מקום להכניסה במפורש אל תוך התורה. אדם שחסר לו היחס התקין מול הזולת, עדיין לא דרך על מפתנה של היהדות – "דרך ארץ קדמה לתורה".
הדרישה הבסיסית ביותר שמציבה היהדות לכל אחד ואחת היא: אנושיות. והמושג "אנושיות" כולל בתוכו את היחס הראוי לזולת, את ההבנה שכשם שיש לי צרכים ורצונות, כך גם לכל אדם אחר, ועלי לכבד אותם במידה שבה אני רוצה שיכבדו את צרכיי ורצונותיי.
רק כאשר אנו מפנימים זאת, אנו ראויים לזכות בברכות של ברכת ה' ושמירתו; הארת פנים וחנינה; נשיאת פנים ושלום.