פרשת 'בחוקותי'

בס"ד
הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל והמקומות הקדושים

עבר, ברית ועתיד- פרשת בחוקותי
פרשת השבוע, פרשת 'בחוקותי', היא המשך של הפרשה הקודמת – 'בהר'. ברוב השנים אף נקראות שתי פרשות אלו באותה שבת, אך בחלק מהשנים – כמו שנה זו - סדר קריאת הפרשות שונה והפרשות נקראות בנפרד, בשתי שבתות צמודות.
בפרשה הקודמת קראנו על מצוות השמיטה – השביתה ממלאכת הארץ בכל שנה שביעית. בפרשה הנוכחית אנו קוראים כי מצווה זו, כמו גם השמירה על ערכי התורה והמצוות, היא הערובה לביטחונו הכלכלי והמדיני של עם ישראל בארץ ישראל.
מדוע כאשר אלוקים מעניק לעם ישראל את הארץ הוא אינו עושה זאת בשלמות, ללא כל התניה?
את הנימוק להתניה זו מעניקה לנו התורה בפסוק אחד, שיש בו לימוד עמוק ומחכים. לאחר ההבטחה כי ההליכה בדרך הראויה מזכה אותנו בביטחון כלכלי ומדיני, מופיע הפסוק הבא:
אני ה' אלוהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיות להם עבדים, ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות
(ויקרא כו, יג)
במבט פשטני וראשוני, נימוק זה מהווה סוג של הצהרת בעלות, כאדם האומר לחברו "אני עזרתי לך, כעת ציית לדברי". אך שפה זו אינה שפתה של התורה. בכל מקום בו מנמקת התורה את החובה לציית לדברי האלוקים, היא אינה משתמשת בנימוק של חובת הציות, אלא בנימוק של החובה לשמור על הברית ההדדית שבין אלוקים לעם ישראל, כפי שמופיע בפסוק הקודם:
והייתי לכם לאלוהים ואתם תהיו לי לעם
(שם שם, יב)
ברית, מעצם הגדרתה, נכרתת בין שני צדדים חופשיים ומרצונם הטוב. ברית כפויה, כזו שאי אפשר להתנגד לה, אין לה כל משמעות היא אינה ברית! כאשר אלוקים מספר לנו, בגוף ראשון, על יציאת מצרים, הוא מתאר את מעשיו בשחרור עם ישראל מכל שעבוד וחנק, כמו שנאמר: "ואשבור מוטות עולכם", ואת רצונו בעם יציב וחזק העומד על רגליו בזכות עצמו "ואולך אתכם קוממיות". זהו העם שאלוקים מעוניין לתת לו את התורה ואת ארץ ישראל.
הזיכרון של יציאת מצרים, הוא זיכרון לאומי שלא הרפה מעם ישראל באלפי שנות קיומו, גם כשהעם שכן לבטח בארץ ישראל וגם כשהיה בגלות מפוזר בכל קצוות תבל. ומטרתו- זיכרון הברית שבין אלוקים ועם ישראל. זיכרון זה הוא שהותיר את עם ישראל במצב נפשי של "קוממיות", גם כאשר ניסו לרודפו ולהשמידו. מכח זיכרון זה יכול היה העם לעמוד שוב על רגליו, לאחר שואת יהודי אירופה, ולשוב לארץ אבותיו כשהוא הולך קוממיות. באירועים היסטוריים אלו ביטא העם את צדקת הפתגם הידוע שאמר נפוליאון בונפרטה: "עם ללא עבר, אין לו עתיד". ללא זיכרון העבר, לא היה העם היהודי מסוגל להתקדם הלאה ולבנות את עצמו שוב בארץ אבותיו.
אך  לאותה ברית עתיקה הכרותה בין אלוקים ועם ישראל יש מימד מחייב. היבט זה מצביע על כך שלאותה ברית יש תוכן פנימי של התנהגות מסוימת שהיא נכונה והתנהגות אחרת שאינה נכונה. מכח אותה ברית מגיעה ההתניה עליה אנו קוראים בפרשת השבוע. רק אם הפנמנו את משמעותה של הברית והשפעתה הרצויה על חיינו, רק אם אנו מתנהגים על פי הערכים אותם אנו לומדים מהתורה, או אז אנו מצדיקים את ישיבתנו ושלטוננו בארץ ישראל, הלא היא הארץ המובטחת מאת אלוקים לעם ישראל.