נאום הנשיא מר שמעון פרס בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ד נאום הנשיא מר שמעון פרס בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ד משפחות שכולות, ראש המטה הכללי, רב אלוף בני גנץ, המפכ"ל, רב ניצב יוחנן דנינו, ראש עירית ירושלים, ניר ברקת, אזרחי ישראל, בדרכי לכאן חשתי באורותיה השוקעים של ירושלים. שָׁאוֹן החיים הסואן שלה הולך ומאט את קצבו, ומתכנס אל עצמו. לפני 67 שנים החליט האו"ם על הקמתה של מדינה יהודית. אבל לא ההכרזה היא שהקימה את המדינה המופלאה הזו. המדינה קמה בדם בניה, בזיעת חלוציה בחזון נביאיה. ישראל כיום היא מדינה חזקה. נס בעיני היהודים, פלא בעיני הגויים. אנו, הישראלים, איננו ככל האדם. כבר שנות דור שהעצב אינו מרפה גם לעת שמחה. השמחה שלנו, תמיד חסֶרה. ומאז העננה אינה חולפת. היא נושאת עמה את דמותם של הלוחמים שנפלו במערכות ישראל. גם בשמחות גדולות אנו חשים דקירה חדה בלב: איך לא ישתתף בשמחת הלידה? איך לא יחזיק ביד הקטנה ההולכת לבית הספר? איך לא יראה וישתתף בגידול הילדים? איך בגרו כל חבריו, למדו, נישאו, הקימו משפחות – והוא, הבן שלנו, הבת שלנו, האח, הבעל יישארו כפי שראינו אותם לרגע. בטרם פרידה. כאשר כל מילה שהותירו אחריהם הייתה לצוואה האומרת. להיות עֶרְכִּיִּים כעשרת הדיברות. להיות נושאי עוז וגבורה. להיות חֶבְרָה בונה ונאורה. להיות מדינה דמוקרטית וחופשית. להיות עָם שוחר שלום. אכן, רבים מהם לא זכו לבנות בית. לא הספיקו לטעת עץ. לא טעמו טעם מלא של אהבה. הם הותירו אחריהם אֶתְכֶם, בני המשפחות השכולות, לבכות את נפילתם. ואותנו, החברים, לכאוב, להזכיר ולזכור. לא נקטין את אשר עשינו- מדינה מיוחדת במינה, שרוחה עזה וכוחה במתניה. לא מַרְפָּה מאתנו המחשבה על אשר איבדנו: סופרים שלא יכתבו עוד, משוררים, מדענים, אנשי–צבא, עובדי אדמה, חַרְשֶי עץ וּבַרְזֶל. אנשים נפלאים, אזרחים מסורים. יוצרים מקוריים שלא יהיו עוד עמנו לחוות את החיים. ועָמֵנוּ לא יזכה בתרומתם שהתייתמה. אנחנו משתמשים כאן הערב בלשון רבים: "אנחנו", "איבדנו", "חלמנו, "רצינו", אבל בראש ובראשונה משפחות יקרות, זה הכאב שלכם. האובדן האישי. הפצע האישי. היגון האישי. אנחנו יכולים רק לחבק, לכבד, לזכור. ביודענו שאנו עָם ללא ברירה. להיות או לחדול. בזכותם היינו. ונהיה. ספק אם יֶשְנַה עוד מדינה בעולם שבראש סדר יומה, בדיונים המכריעים שלה על יציאה לפעילות מבצעית נוכחת אותה עננת עצב. אנחנו אילמים מולכם. מול השכול הכבד. כי אין מילים היכולות לבטא את הכאב שלכם מול הידיעה ששום דבר בחייכם, לא יהיה דומה למה שהיה לאחר אותה נקישה מהוססת בדלת. מה ניתן לומר מול עיניכם? לחזק? אתם חזקים. לנחם? אין נִיחָם. אחיותיי ואחי, בני המשפחות, כמי שהיה שותף לבניינה של המדינה. למכאוביה ולהישגיה. אני מבקש – על אף הכאב - שאו בגאון את היצירה המפוארת הזו ששמה מדינת ישראל. את הלוחמים והבנאים שהקימו את המדינה, שהיתה לפלא בעמים. את המדינה שהיא מסלול המראה לעתיד גדול לדורות הבאים. את צה"ל, צבאנו האהוב. אנו חיים עדיין על חַרְבֵּנו. אבל שוחרים לשלום בכל ליבנו. הקרב לא תם. טרם הגענו לייעודינו. ממרום גילי אני אֶיתן בדעתי שמעולם לא נפלה רוחנו. לשכנינו אנו מציעים שותפות-אמת וחיים חדשים, שבה עצים נושאי פרי יחליפו חיצים זורעי יגון. אני בטוח שנזכה כּולנו לראות את הימים האלה. יזכור עַם ישראל את יקיריו, טובי בניו ובנותיו, לוחמי ישראל מכל שְׂדֵרוֹת העם, יהודים ושאינם יהודים, דרוזים, בדואים, נוצרים וצ'רקסים. עזי הרוח וברי הלבב, שנפלו חלל בּמַעַרְכות הַקּוֹמְמִיּוּת והמגן. יזכּור העם את גיבוריו באהבה ובהודיה, כדי שנכונים וראויים נהיה לציין את חג העצמאות בהכרה צלולה של כובד המחיר וטוהר הלב. נידוֹר נדר לעשות הכל כדי להגן על מדינתנו, לכַלוֹת מאֵרַת האיבה. לבנות סוכת שלום. 
|
לוח עברי
חגים ומועדים