פרשת קדושים

בס"ד
הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

איך מיישבים סכסוכים – פרשת קדושים
פרשת השבוע, פרשת 'קדושים', עוסקת במתן הדרכות בכל תחומי החיים, ובעיקר היא עוסקת במערכות היחסים שבין אדם לזולתו. אחת ההדרכות שאנו מוצאים בפרשה זו פותחת בפנינו צוהר למבט מיוחד על מערכות יחסים שבין בני אדם כאשר הן מתערערות. הדרכה מעשית זו נמצאת בפסוקים הבאים:
לא תשנא את אחיך בלבבך; הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא; לא תיקום ולא תיטור את בני עמך; ואהבת לרעך כמוך...
(ויקרא יט, יז-יח)
הפיסקה האחרונה בקטע זה: "ואהבת לרעך כמוך", מוכרת ביותר. היא אף זכתה להגדרה מפי גדול התנאים רבי עקיבא שאמר עליה "זה כלל גדול בתורה". אך כאשר מתבוננים בפסקות הקודמות לה מגלים כי התורה מציבה כלל זה בסיומו של תהליך שמתחיל דווקא בצורה פחות נעימה.
מי שטרח וביאר פסוקים אלו בדרך השופכת אור חדש על הכלל "ואהבת לרעך כמוך" היה הרמב"ם (רבי משה בן מיימון, חי במאה ה-12, מגדולי חכמי ישראל שבכל הדורות), וכך כתב בספרו המונומנטלי 'משנה תורה':
כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תשנא את אחיך בלבבך"... כשיחטא איש לאיש, לא ישטמנו וישתוק, אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו "למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני", שנאמר "הוכח תוכיח את עמיתך", ואם חזר וביקש ממנו למחול לו צריך למחול, ולא יהא המוחל אכזרי. המוכיח את חברו תחלה, לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו, שנאמר "ולא תישא עליו חטא"...
(הלכות דעות פרק ו, הלכות ה,ו,ח)
הנוקם מחברו עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תיקום"... וכן כל הנוטר לאחד מישראל עובר בלא תעשה, שנאמר "ולא תיטור את בני עמך"... וזו היא הדעה הנכונה שאפשר שיתקיים בה יישוב הארץ ומשאם ומתנם של בני אדם זה עם זה.
(שם פרק ז, הלכות ז,ח)
בדברי הרמב"ם המבוססים על הפסוקים שלמעלה, מתגלה לפנינו מסלול מדויק של "יישוב סכסוכים". המקרה שלפנינו עוסק באדם שפגע בחברו, העליב אותו, הקניטו ואולי גם פגע בו בדרכים קשות יותר. ייתכן שהיינו מצפים שהתורה תדריך את האדם לשכוח ממעשי חברו ולסלוח לו, אך אנו מגלים הדרכה הפוכה. על הנפגע לפנות אל הפוגע ולהעלות בפניו את הנושא, להודיע לו שהוא מצפה ממנו לפיצוי או לפחות לבקשת סליחה, ובכך יקיים את המצווה "הוכח תוכיח את עמיתך". אם לא ננהג בדרך זו, השנאה שבלבנו לא תיעלם. היא תעמיק את אחיזתה בנפשנו ותגרום בעתיד לנזק גדול יותר לנו ולאחרים, ועל כך אמרה התורה "לא תשנא את אחיך בלבבך".
אך עלינו לזכור: אם נתקיף במילים קשות הסכסוך רק יעמיק. על כך נאמר "ולא תישא עליו חטא", שכן בהתקפתנו נגרום לזולת לפגוע בנו שוב. עלינו לפנות אליו במילים נעימות, שלא יחוש מאוים ויאמין שפנינו לשלום. רק בדרך זו יש סיכוי שהסכסוך בינינו ייפתר.
השלב הבא הוא לאחר שהחבר או בן/בת הזוג הבין שהוא נהג שלא כשורה והוא מבקש סליחה. בשלב זה מצופה מאתנו להאמין בכנות הזולת, לקבל את דבריו ולסלוח לו. בנפש האדם קיימת משיכה חזקה לנקום, או לפחות להשאיר בלב איזו פינה שזוכרת את העבר הגרוע. כאן מזהירה אותנו התורה "לא תיקום ולא תיטור". אם הזולת הבין את חומרת מעשיו, עלינו לפתוח דף חדש ולסולח לו בלב שלם. כל אדם טועה לפעמים, וכאשר הוא מבין את טעותו עלינו להיות סלחנים כלפיו כפי שהיינו מצפים מאחרים לסלוח לנו על טעויותינו.
ואם ננהג בדרך זו נגיע אל הכלל הגדול והמטרה הנכספת: "ואהבת לרעך כמוך", שכהגדרת הרמב"ם "זו היא הדעה הנכונה שאפשר שיתקיים בה יישוב הארץ ומשאם ומתנם של בני אדם זה עם זה".