שביעי של פסח ה'תשע"ד

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ –
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

מסירות על-טבעית - שביעי של פסח

היום החותם את שבעת ימי הפסח ומכונה 'שביעי של פסח' (שמתחיל בשנה זו ביום ראשון בערב ומסתיים למחרת בערב), מתייחד משאר ימי החג בכך שהוא 'יום טוב', כלומר, יום חג מיוחד האסור בעשיית מלאכה בדומה ליומו הראשון של חג הפסח. ביום זה נשמע בבית הכנסת את 'שירת הים' – השירה אותה שר עם ישראל בניצוחו של משה רבינו לאחר הנס הגדול: קריעת ים סוף. זאת מפני שנס קריעת הים התרחש ביום זה, שבעה ימים לאחר שחרורו של עם ישראל ממצרים וצאתו לחירות.
נס 'קריעת ים סוף' הוא ללא ספק הגדול והמרשים שבניסי יציאת מצרים. קדמו לו אירועים רבי רושם כמו עשרת המכות עליהם סיפרנו בליל הסדר, אך ברגע האחרון, לאחר שהעם כבר השתחרר מהעבדות במצרים ויצא לדרך החירות, האדונים-לשעבר חזרו בהם. המלך המצרי  פרעה, יחד עם צבא מצרי עצום שהיה אחד הצבאות החזקים ביותר באותה תקופה, רדף אחרי העם והשיג אותו כשהוא חונה על שפת ים-סוף.
המצב היה גרוע ביותר. מצד אחד הים, מצד שני הצבא המצרי. דומה כי אם ננסה לדמיין את עצמנו באותה סיטואציה, יחלחל אל ליבנו ייאוש מר. ואכן זה היה מצבו של עם ישראל באותה שעה. העם היה מיואש לחלוטין ופנה אל משה בדברים קשים:
ויאמרו אל משה: המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר?! מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים? הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר, חדל ממנו ונעבדה את מצרים - כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר!
(שמות יד, יא-יב)
בשפה מרירה וקשה ביטא העם את תחושת הייאוש שפשתה בו. עדיף לנו, הם אמרו, להישאר עבדים במצרים מאשר להיטבח כאן, במדבר, על ידי הצבא המצרי!
והנה, נס התרחש! נס בקנה מידה בלתי נתפס. הים נחצה לשניים, התייבש והפך למעבר נוח עבור עם ישראל. ואם זה לא מספיק ? הרי שכאשר הצבא המצרי שעט אל תוך היבשה שנוצרה בים ורדף אחרי עם ישראל, מיד שבו המים וכיסו את המצריים והטביעו אותם, וכל זה למול עיני עם ישראל.
רבי יעקב "בעל הטורים" (חי במאה ה-13 בגרמניה ובמאה ה-14 בספרד, מגדולי פוסקי ההלכה, חיבר את ספר ההלכה "ארבעה טורים") מציין בפירושו לתורה, כי עם ישראל זכה לנס מרשים זה של קריעת הים אודות למסירות נפשו של אברהם אבינו ב'עקידת יצחק'. בדברים אלו יש כדי להוביל אותנו למבט מחודש על הסיפור.
'עקידת יצחק' היא הסיפור המכונן, הבראשיתי, של העם היהודי. אברהם אבינו שזכה לבן ממשיך-דרכו כשהוא זקן מופלג, מקבל לפתע מאלוקים הוראה תמוהה ביותר: עליו להקריב את בנו על המזבח! הוראה מזעזעת זו לא תוכננה לרגע להיות מבוצעת, כפי שמציינת התורה בתחילת הסיפור "והאלוקים ניסה את אברהם". זה היה ניסיון בלבד. ואכן, ברגע האחרון הורה אלוקים לאברהם "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה". אך אברהם, מצדו, עמד בניסיון. בגבורה על-אנושית הוא היה מוכן לציית לציווי ה' ולהקריב את בנו היחיד.
את המסירות הזו שגילה אברהם ב'עקידת יצחק' הוא הוריש לצאצאיו. שנים רבות, במצבים קשים מנשוא, עמדו יהודים בגבורה נוכח ניסיונות דומים, העדיפו למות ובלבד שלא לוותר על אמונתם.
גם בקריעת ים סוף התגלה ניצוץ אחד של אותה מסירות והקרבה למען המטרה. חכמים מספרים על אדם אחד שהפך להיות נשיא שבט יהודה -  נחשון בן עמינדב, שהיה שם יחד עם העם כולו, ולא נשבה בזרועות הייאוש. נחשון חווה כמו כולם את המצוקה, הוא ראה את הצבא המצרי מתקדם והוא ראה גם את הים שלפניו, וקיבל החלטה. הוא קפץ אל תוך המים הסוערים. המים הגיעו לחזהו והוא המשיך לחתור. המים כבר הגיעו לאפו והוא עמד לטבוע, אך הוא המשיך לנסות לשחות, ואז – נחצה הים והתרחש נס 'קריעת ים סוף'.
גבורה מסוג זה היא כמעט על-טבעית. אין אדם שמסוגל לתכנן מראש פעולה מסוג זה. המקום העמוק ממנו יוצאת מסירות זו הוא פנימי ביותר, בעומק הלב שוכנת לה אותה גבורה היוצאת לאור ברגעים קשים.
'קריעת ים סוף' מבטאת את המסירות והאהבה של אלוקים לעם ישראל, והיא על-טבעית בצורה גלויה. את הנס הזה אף אדם לא ציפה ותכנן. גם אם חשבו שתגיע הישועה ממקום זה או מכיוון אחר לקריעת ים סוף אף אדם לא חשב בכיוון הזה. מובן איפוא הקשר בין 'עקידת יצחק' בה גילה אברהם אבינו את מסירותו העל-טבעית לרצון האלוקים ובין קריעת ים סוף שיש בה אותם מוטיבים, אך בכיוון ההפוך – מאלוקים לעם ישראל.
לא בכדי נאמר, קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף. כי רבים מאיתנו יודעים שזיווגם הגיע אליהם מכיוון בלתי צפוי. הם חשבו שהבת זוג באופן טבעי תגיע ממקום פלוני ולפתע הזיווג נמצא במקום הכי בלתי צפוי. ובזה דומה זיווגו של אדם לקריעת ים סוף.