חג הפסח ה'תשע"ד

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ –
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

לא מוותרים על אף אחד – חג הפסח תשע"ד

בערב החגיגי ביותר בלוח השנה היהודי, הלא הוא ליל הסדר, אנו עוסקים בעיקר בנושא אחד: חינוך. מלבד מצוות האכילה שבלילה זה – מצה, מרור וארבעה כוסות – המצווה המרכזית שרוחה שורה על כל הערב החגיגי היא מצוות "סיפור יציאת מצרים". אם נשים לב, זהו העיסוק התופס את הזמן הרב ביותר במהלך ליל הסדר.
באופן קיומה הראוי של מצוה זו ישנם שני כללים: האחד, שהסיפור יסופר בצורת שאלה ותשובה, שהוא יהיה דיאלוג ולא מונולוג. השני הוא שהסיפור יתחיל בחלק המצער של עם ישראל העובד עבודת פרך במצרים חסר סיכוי ותקווה לצאת לחופשי, ומשם ימשיך הסיפור אל החלק המשמח, ה"הפי-הנד" של היציאה לחירות תוך שהמצריים באים על עונשם ב"עשרת המכות".
האב שמעביר לבנו או לבתו את הסיפור הלאומי הגדול של יציאת מצרים, רואה לנכון להביא את ילדיו לרמה מקסימלית של עניין. הוא יגרום להם לשאול שאלות, לתמוה ולהקשות, ובכך יבטיח את הקשבתם המלאה לתשובה שהוא משיב להם. גם ההתחלה בצד הרע של הסיפור מעוררת את אותה הקשבה מלאת עניין ומעוררת את הציפייה לשמוע את סוף הסיפור.
יתרה מזו. חכמי ישראל שסדרו את "הגדה של פסח", הציבו בפתח ההגדה את הדרך שבה האב המספר יעביר את המסר לבניו, כשהם מסווגים את הבנים הפוטנציאליים לארבעה: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול.
עוד לפני שנכנסים לפרטי ההנחיות, אותן כדאי לקרוא בתשומת לב, אנו מבחינים כי בעצם הסיווג הציבו בפנינו אתגר. סביב שולחן הסדר של עם ישראל יושבים כל סוגי הבנים: החכם – זה שמתעניין ומבקש לדעת כמה שיותר על ההיסטוריה של עמו ולהתחבר אליה; הרשע – זה שמנותק, לא מתעניין, לפעמים אפילו מתריס; התם – זה הבן שלא מבין הרבה, אבל מגלה קצת עניין; שאינו יודע לשאול – זה שאפילו לא מבחין במיוחדות של הלילה.
כל אחד מארבעה בנים אלו מהווה אתגר. אך האמירה הראשונית של ליל הסדר היא שאיננו מוותרים על אף בן. אנו רוצים שכולם ישבו אתנו וישתתפו בדיון. זאת מפני שגם דעות לא נכונות עדיפות על בריחה. העובדה שאיננו מוותרים על אף אחד, גם אם הוא מוגדר כעת "רשע", היא זו שמפיחה בנו תקווה כי בסופו של לילה נצליח לחבר את כל הבנים לעם היהודי אל הסיפור המופלא של העם היהודי.
מעניין שה"רשע" אינו הבן המדאיג! הבן שבו אנו אמורים להשקיע את מיטב כוחותינו הוא דווקא זה "שאינו יודע לשאול".
נתאר לעצמנו משפחה שנוסעת לביקור בגן-החיות. יש מי שמתפעל מהאריה, יש מי שמתלהב מהקופים ויש מי שדווקא הקנגרו המקפץ מדבר אל ליבו. אך אם יש ילד שמסתובב בגן-החיות ולא מביע עניין כלל, הוא אפילו לא שואל לשמן של החיות, זה בהחלט מעורר דאגה.
ההיסטוריה של עם ישראל היא מופלאה. העובדה שזהו העם היחיד הטוען להיווצרותו על ידי בחירה אלוקית, ולא ככל העמים שנוצרו בתהליכים טבעיים של מוצא אתני, גורל משותף וכדומה. גם העובדה שזהו העם היחיד שלאחר אלפיים שנה של גלות עדיין זוכר את ארצו ומבקש לשוב אליה, היא חריגה בכל קנה-מידה. לא פחות מכך מעוררת התפעלות העובדה שקבוצות שונות ושבטים שונים של העם שהתפזרו בעולם כולו, שבו והתאחדו לאחר אלפי שנים כשהם אוחזים באותה תורה, באותה מסורת ואותה אמונה.
האם זה לא מעורר שאלות? האם ניתן להתעלם מכך?
ואם יש מי שעדיין "אינו יודע לשאול", הרי שזה מעורר דאגה עמוקה.
כאן מגיע תפקידם של ההורים, לפתוח את ליבם, למצוא את המילים הנכונות ולהשקיע בסבלנות רבה, עד שהבן ילמד לשאול. זו משימה רבת אחריות, אך מלאת משמעות. האמת היא שמשימה זו אינה קצובה בזמן, אך בליל הסדר שמהווה את השיא של הנחלת המסורת היהודית מאב לבנו, אנו נקראים אל הדגל יותר מבכל יום. הערב, נשב עם כל סוגי הבנים, נשקיע בכל אחד מהם לפי סגנונו, ובעזרת השם נקצור נחת מכולם.
חג פסח כשר ושמח.