פרשת אחרי מות, שבת הגדול

בס"ד
הרב שמואל רבינוביץ –
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

איך מותר לאכול בשר? – פרשת אחרי מות, שבת הגדול

הכלל הגדול המנחה אותנו שגם כאשר לומדים את התורה ופוגשים בקטעים שלכאורה אינם רלוונטיים אלינו, אנו מנסים להפיק מהם לקח לחיים היום-יומיים. גישה זו נובעת מהאמונה שהתורה היא נצחית, שיש בה מסר לכל דור ולכל אדם, ויש בה רבדים רבים המותאמים לכל מצב ולכל תרבות שבה האדם יכול להתקיים.
גם בפרשת השבוע, פרשת "אחרי-מות", אנו מוצאים קטע העוסק באופן מוצהר, בתקופה שחלפה מן העולם לפני אלפי שנים, ולמרות זאת אין רלוונטי ממנו אלינו, אנשי המאה ה-21.
התקופה בה אנו עוסקים היא ארבעים שנות שהותו של עם ישראל במדבר, בין יציאת מצרים והכניסה לארץ ישראל. בכל תקופה זו שהה העם סביב המשכן. במרכז המחנה המדברי התנוסס המשכן, ששימש כמקדש זמני ובו עסקו בעבודת האלוקים הכוללת תפילה והקרבת קרבנות.
וכך אנו קוראים:
וידבר ה' אל משה לאמר: ...איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה... ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה'... דם יחשב לאיש ההוא, דם שפך!
(ויקרא יז, א-ג)
האדם בו עוסק הקטע הקצר הזה מעוניין לאכול בשר, ולצורך כך הוא רוצה לשחוט שור, כבש או עז. אך התורה אינה מסכימה לכך! אם אתה רוצה לאכול בשר, עליך להביאו קרבן לה' ורק אז תוכל לאכול את בשרו. ואם לא עשית כך אלא שחטת אותו לעצמך  – אתה "שופך דם"!
המסר הכתוב כאן טעון הסבר, ללא ספק. אך לפני ההסבר, חשוב לדעת כי חוק זה היה תקף רק כאשר היה עם ישראל במדבר, בסמוך למשכן. אולם כשנכנסו בני ישראל לארץ ורבים התגוררו במרחק ניכר מן המשכן, ולאחריו מבית המקדש, החוק הזה התבטל ושחיטת בעלי חיים לצורך אכילה הותרה (דברים יב, כ-כא). אם כן, פסוק זה לכאורה הפך להיות לא רלוונטי, שהרי אינו תקף. בכל זאת המסר העולה ממנו נותר רלוונטי ללא מגבלות זמן או תרבות.
מהו, אם כן הרעיון אותו באה התורה להעביר לנו בחוק הזה?
רוב בני האדם נוהגים לאכול בשר בעלי חיים. אמנם יש מיעוט צמחוני הראוי להערכה, אך אין כמעט מי שרואה בחזונו את האנושות כולה הופכת לצמחונית אי פעם. עובדה זו היא מסוכנת לא רק לבעלי החיים... אלא גם לאדם. כאשר אדם הורג בעלי חיים ואוכל את בשרם, הוא עלול לתפוס את עצמו כמי שאין לו אחריות על הסביבה, כאדון השולט על בעלי החיים ועושה בהם כרצונו בשרירות לב.
תופעה זו חמורה! עד כדי כך שהתורה מגדירה הרג בעלי חיים כ"שפיכת דם", או בשפה שאנו רגילים אליה: רצח. לא פחות.
מצד שני, התורה אינה מביעה התנגדות עקרונית לאכילת בעלי חיים, ולכן היא מתירה את הריגתם אך רק בצורה מסוימת שיש בה עידון של מעשה ההריגה. צורה זו נקראת "קרבן". כלומר, אם אתה מקדם את האכילה והופך אותה למעשה קדוש, רק אז יש הצדקה להריגת בעלי החיים.
מצד שלישי, כל זה אפשרי רק כאשר אתה מתגורר בסמוך למשכן, או למקדש. אך מי שרחוק מן המקדש, האם לא יאכל בשר כלל?! זו הרי המציאות הנורמלית שתקפה כמובן גם כיום שאין לנו את בית המקדש. במקרה זה מתירה התורה הריגת בעלי חיים לצורך אכילה, וגם זה רק בתנאים מסוימים.
מקטע "לא רלוונטי" זה, למדנו שני מסרים רלוונטיים מאוד:
האחד, שהעובדה שאנו אוכלים בשר אינה מסירה מאתנו את האחריות לסביבה ולשלומם של בעלי החיים. ומי שאינו רואה את עצמו כאחראי על כך  עלול להיחשב רוצח!
והשני, שחוקי התורה מתמודדים עם מציאויות משתנות וערכים שונים, שלפעמים סותרים זה את זה. אולם באמצעות לימוד התורה אנו יכולים למצוא את שביל הזהב שיגשר על הפערים וידריך אותנו בדרך הנכונה ביותר.
* * *
שבת זו הצמודה לחג הפסח מכונה "שבת הגדול". כינוי זה ניתן לשבת שלפני הפסח על שם הנס הגדול שאירע בה לאבותינו כאשר היו במצרים, ימים ספורים לפני שחרורם הסופי ויציאתם לחירות.
בלילה שלפני יציאת מצרים, חגגו בני ישראל את חג הפסח לראשונה על ידי אכילת 'קרבן הפסח'. קרבן הפסח הוא כבש הנצלה ומוגש לשולחן המשפחתי בטקסיות מרשימה בליל החג – ליל הסדר.
אך אם לנו נדמה שאכילת קרבן הפסח היא אירוע חגיגי ואף מעורר תיאבון, הרי שאז, לפני כ-3,300 שנים, הייתה אכילה זו מלווה בחשש לא מבוטל. עם ישראל שעדיין לא השתחרר מעול השעבוד המצרי, שהה בארץ שהייתה מלאה בעובדי אלילים פגאניים, כשהסמל המרכזי של עבודת האלילים המצרים היה... כבש!
בני העם היהודי שקיבלו הוראה ממשה רבנו ליטול כבש לכל משפחה מספר ימים קודם החג, לשחוט אותו ולאוכלו בליל החג, חששו ששכניהם המצריים לא יראו בעין יפה את שחיטת הכבש ואכילתו החגיגית, והפחד מזעמם של המצריים הרתיע אותם מהציות למצווה זו. אך העם היהודי עמד בגבורה בניסיון, התגבר על החשש ואכל את קרבן הפסח, ולמרבה הפלא, שכניהם עובדי האלילים ראו כיצד היהודים שוחטים, צולים ואוכלים את הכבשים, ולא הגיבו כמצופה בכעס ובאלימות.
נס זה היה הפתיח של שרשרת הניסים המופלאה שהתרחשה ביציאת מצרים, ולזכרו מכונה השבת הצמודה לחג הפסח "שבת הגדול".
בשבת זו נהוג שרב הקהילה או רב העיר נושאים דרשה מיוחדת בבית הכנסת, המשלבת את הלכות חג הפסח הקרוב עם תוכנו הפנימי ומשמעותו הייחודית של החג, כדי שנוכל לחגוג את חג הפסח כהלכה מתוך הבנה של משמעות החג והלקחים שאנו יכולים להפיק ממנו.