פרשת שמיני התשע"ד

בס"ד

סמל הצביעות

מבין בעלי החיים האסורים באכילה, בולט אחד מהם – החזיר, שהפך לסמל שלילי שהיהודי באשר הוא שומר ממנו מרחק. גם יהודים רבים שאינם מקפידים על קיום מצוות, ואפילו לא על אכילת אוכל כשר, נזהרים מאכילת חזיר. משום מה, הפך החזיר לסמל שלילי הרבה יותר משאר החיות האסורות באכילה. היחס לכלב, לחתול, לסוס, לארנבת – כל אלו חיות האסורות באכילה – הינו חיובי בהחלט. החזיר לעומתם, זוכה ליחס שלילי לחלוטין. מדוע באמת זה כך? מדוע החזיר הפך לסמל כה שלילי?
אם נרצה להשיב לשאלה זו, עלינו להתבונן בדברי התורה בפרשת השבוע. כאשר התורה מעניקה לנו סימנים בכדי שנדע איזו חיה מותרת באכילה ואיזו אסורה, היא מציינת שני סימנים, האחד פנימי והשני חיצוני. הסימן הפנימי הוא שהחיה המותרת באכילה צריכה להיות "מעלת גרה", כלומר, חיה שיכולה לאכול כמויות גדולות ולהשלים את תהליך העיכול של האוכל לאחר זמן רב. הסימן החיצוני הוא שהחיה המותרת באכילה צריכה להיות בעלת פרסה שסועה, כלומר, יש לה פרסה ברגליה והיא שסועה לשני חלקים.
ישנן חיות שקיים בהן רק סימן אחד, כמו הגמל, השפן והארנבת שהם חיות המעלות גרה במידה מסוימת, אך פרסתם אינה שסועה לגמרי. נשים לב שהסימן הקיים בחיות אלו הוא הסימן הפנימי, והסימן שחסר להן הוא החיצוני. אכן, מפני שאין להן גם את הסימן החיצוני, נאסרו גם חיות אלו באכילה. אך ישנה חיה שיש לה את הסימן החיצוני ואין לה את הסימן הפנימי, זהו החזיר. הסימן החיצוני של פרסה שסועה קיים אצל החזיר, אך הסימן הפנימי של העלאת גרה אינו קיים אצלו, ולכן הוא אסור באכילה. תופעה זו הפכה את החזיר לסמל של יצור שחיצוניותו אינה מעידה על פנימיותו. יצור שנראה מבחוץ מותר, אך באמת הוא אסור.
אין ספק שהחזיר אינו מתכוון לכך, אך מציאות זו של ייצוג חיצוני הסותר את המהות הפנימית, הפכה עם השנים לסמל של תכונה שלילית - הצביעות. בני אדם המתנהגים בצביעות, משדרים כלפי חוץ ניקיון כפיים וצדקנות אך אישיותם אינה כזו. בני אדם כאלו שבחיצוניותם הם חיוביים אך פנימיותם היא שלילית, משולים לאותו חזיר שמבחינה חיצונית נראה כשר, אך כאשר בוחנים את פנימיותו מגלים שהוא אסור באכילה.
חכמינו ז"ל (סוטה כב') מביאים משפט אותו אמר ינאי המלך לשלומציון אשתו, משפט שנאמר על רקע המחלוקת בין הפרושים – שומרי ההלכה, לצדוקים:
אל תתייראי מן הפרושים ולא ממי שאינן פרושים, אלא מן הצבועים שדומים לפרושים
אדם שהרוע שלו ניכר לסובבים אותו, אינו מסוכן כל כך, שהרי כולם יודעים להיזהר מפניו ולהתמודד איתו. אך הצבוע – מלמד אותנו ינאי המלך - הוא האדם המסוכן ביותר, כיון שמי שלא מכיר אותו היטב משוכנע שמדובר באדם כשר, ואולי אפילו צדיק, ולא יודע להיזהר ממנו.
תכונה זו של צביעות הפכה את החזיר לסמל כה שלילי, אולי השלילי ביותר. אכילת חזיר מבטאת את קבלת הצביעות כתכונה לגיטימית, המערערת את יסודות החברה האנושית המבוססת על כנות ואחווה.
עני מרוד היה רבי אברהם אבן עזרא, מגדולי פרשני התנ"ך בתולדותיו של עם ישראל ומגדולי חכמי ישראל בכל הדורות, ונתקיים בו בהידור מופלג הנאמר: "לא לחכמים לחם". ידוע השיר שכתב ובו הביע בחיוך עגום ובהומור דקיק את ביש מזלו: "אשכים לבית השר, אומרים כבר רכב, אבוא לעת ערב, אומרים כבר שכב. או יעלה מרכב או יעלה משכב. אויה לאיש עני נולד בלי כוכב". או שיר קינתו על רוע מזלו המסתיים במילים "לו אהיה סוחר בתכריכין, לא יגוועון  אישים כל ימי".
וכך, למרות חכמתו העצומה של האבן עזרא וגאונותו האדירה בכל מקצועות התורה לא הצליח להתקבל לרבנות בשום קהילה, יען כי האדם יראה לעיניים, ופרנסי הקהילות באותם ימים דקדקו בהופעתו החיצונית של הרב, שיהיה בעל מראה מכובד, ורבי אברהם אבן עזרא לא ענה על הדרישות הנ"ל. עקב עניותו הגדולה היה רבי אברהם סובב בין הערים והעיירות והיה עמל וטורח לפרנסתו בלימוד תלמידים ובכל מלאכת קודש שנקראה לידו.
יום אחד הגיע לעיר הגדולה, נכנס כדרכו לבית הכנסת והגה שם בתורה, תוך שהוא מתדיין עם המתפללים וראשי הקהל בנבכי התורה. כשראה שהשעה כשרה, שאל "היכן הרב?? התעגמו פניהם. "אין לנו רב. הרב נפטר לפני שנה ועדיין לא מצאנו לו יורש".
סיפר להם שהוא רבי אברהם אבן עזרא ומציע עצמו לרבנות. התנפלו עליו ראשי הקהל בחימה שפוכה וכינוהו רמאי. "שמענו את שמעו של הרב הגדול הזה ואילו אתה נראה דל וכחוש ובגדיך פשוטים ביותר. לך מאתנו ועל תרמה אותנו".
עזב הרב את העיר ופגש באיש בריא בשר, זקן לו ארוך והדור. נכנס עמו בשיחה וראה שהאיש קרוץ מחומר עב, הוא בור ועם הארץ מדאורייתא, כשהוא מספר לפי תומו כי מחזר הוא על הפתחים ומבקש צדקה. "וכמה נותנים לך?", "מעט מזעיר" נאנח האיש. "הבה ואייעץ לך עצה טובה" לחש לו הרבא"ע כממתיק סוד, "אם תשמע בקולי נצא שנינו נשכרים".
" אנחנו נלך יחד לעיר הבאה" הסביר לו רבא"ע, וכוונתו לאותה עיר שדחתה אותו בבוז מעל פניה, שם אני אציג אותך כרב מובהק ודיין גדול ואני משרתך. אותך יקבלו ללא היסוס בשל מראך ומימדיך, וכך תוכל להרוויח פי כמה וכמה מהצדקה שאתה אוסף, וממה שתקבל נחלוק בינינו חצי כחצי. התרעם האיש, "והרי איני יודע אפילו הלכה פסוקה אחת וכיצד אתמנה לדיין?!".  הצטחק הרבא"ע " משום כך אטול אני חצי ממשכורתך - כשנגיע לעיר יזמינו אותך לשאת דרשה, תאמר שאתה עייף מטורח הדרך ותזמין אותי, המשרת לדרוש במקומך. אני אדרוש בפניהם בכל עניין:  אם במקרא, אם במשנה, אם בתלמוד, והבריות יאמרו: אם כך הוא המשרת, מי הוא הרב בעצמו?! וכך ננהג בכל מקום. הסר דאגה מלבך".
האיש הרהר בדבר ולא היה מרוצה, "אבל הרי פעם אחת ייטפלו אלי ויכריחו אותי לדרוש, לא יתכן שתמיד רק המשרת ידרוש, ומה אז? מה אומר בפני הקהל ואני ריק ונעור מכל". "אל דאגה, תמיד אמצא עבורך תירוץ טוב. פעם אומר שהייתה לך שאלה קשה בהלכה, והיית ער עד שעה לילה מאוחרת ולכן לא הייתה שעתך פנויה להכין את הדרשה. פעם אחרת אגיד להם שהיית עסוק בלימוד סוגיה קשה בגמרא.. כך הכל יסתדר על הצד הטוב ביותר".
"ומה אם ייגש אלי משהו בבית כנסת וישאל אותי שאלה בהלכה?" הקשה האיש וכל גופו רועד באימה.  חיוך רחב עלה על פני של הרבא"ע. "אני מכיר את העיר היטב. אנשיה הם חברים טובים שלך, כלומר בורים גמורים, ובדרך כלל הם שואלים רק שלוש שאלות בהלכה. הקשב ושמע היטב: שאלה ראשונה, מה לעשות כאשר מתעורר ספק טריפה בריאה של בהמה שנשחטה - אתה מקמט את מצחך ואומר בארשת של יודע כל: מכניסים את הריאה לכלי מלא מים ומנפחים את הריאה, אם בצבצה (שהמים עברו מצד לצד, דהיינו שיש חור בריאה) טריפה, ואם לאו כשרה. שאלה שניה, אם חלילה נופלות תפילין מידיו של המתפלל, מה עליו לעשות? אתה עונה בפנים חמורות, מפיל התפילין יתענה יום אחד ויתכפר עוונו.  שאלה שלישית המצויה בקרב אנשי העיר, היא שאלה של שלום בית. כלל לא שאלה הלכתית. יבואו אליך בעל ואישה שיש ריב ודברים ביניהם ויבקשו ממך לפשר ביניהם, או חלילה ליתן גט, אתה תרשום את דבריהם טענותיהם, ותשאיר לי את העניין.
כשהתקרבו אל העיר, נכנס רבא"ע ראשון לחוצות הכרך והודיע לקהל הקדוש: "הכונו לקבל את פניו של מורנו הרב הגדול רבי אברהם אבן עזרא". שמעו של רבא"ע כבר הגיע לכל מקום ולא יפלא כי הציבור הגיב בהתלהבות רבה. 'המשרת' המתיק להם סוד, "דעו כי הרב מתכוון בעצם לכהן כדיין בעיר הסמוכה, אבל אם תבקשו ממנו יפה להתמנות אצלכם כרב הוא יסכים, יען כי תש כוחו להמשיך  עוד בדרך".
לאחר מנוחה בת כמה שעות צבאו ההמונים על דלתות האכסניה ובקשו לשמוע דרשה מכבוד הרב. המשרת יצא אל הקהל והיסה אותם. "הרב מאד עייף מטלטולי הדרך, ואין כוחו עימו לדרוש בפניכם". המיית אכזבה עברה בקהל "הרב הסמיך אותי לדרוש במקומו" הוסיף בזריזות למראה פניהם המאוכזבות. ועל אתר החל נושא בפניהם דרשה על פרשת השבוע, כשהוא מתבל את דבריו המתוקים במשלים ומעשיות שובי לב. כשסיים, ברכו אותו הכל בחמימות ואמרו בלבם, אם המשרת הוא גברא רבא כזה, מה הוא הרב בעצמו?!
וכך התיישב האיש שהכל כינהו בטעות בשם רבי אברהם אבן עזרא על כסא הרבנות, וכל שאלה הלכתית שנשאל היה מזעיק את משמשו ומסתודד עמו שעה קצרה ומיד היה יוצא עם פסק הלכה חתוך וברור. כך עברו שבועות אחדים על מי מנוחות, עד לאותו יום בו נצרך רבי אברהם אבן עזרא לנסוע ימים אחדים אל העיר הסמוכה. כשבא אל "הרב הגאון" וסיפר לו כי הוא מוכרח להיפרד ממנו לכמה ימים נבהל האיש מאד. "ומה אעשה בלעדיך, בהמה בצורת אדם אני, הן לא אדע לענות על אף שאלה קטנה כגדולה, וגם שכחתי את שלוש התושבות שלימדתני". הראב"ע הרגיעו, "אלמדך מחדש, וכל שאלה אחרת שתגיע לפתחך, תבקש להמתין איתה, וכן תמשוך את הזמן עד שאשוב". ויסע לדרכו ולב "הרב" דופק והומה כים...
לא עברה שעה אחת מאז נסע המשמש מן העיר ושני אנשים התדפקו על דלתו של הרב, לפי חלוקיהם המוכתמים בדם הבין כי אלו השוחט והקצב. ואכן, השניים ספרו לו כי שחטו פרה ויש שאלה לגבי כשרות הריאה, פניו של הרב מרא דאתרא זרחו. זו התשובה הקלה ביותר. "עליכם לצום יום אחד" הורה בפסקנות.
לבו נפל בקרבו למראה ארשת התימהון שעלתה על פניהם. האם טעיתי? הרהר בבהלה. אך כלפי חוץ שמר על ארשת שלווה ובוטחת, "כן, אתם חייבים לצום" חזר והזהיר אותם בחומרה. אחרי רגעים אחדים, כמו להכעיס, השואל השני מתדפק על דלתו. "רבינו הגאון" פניו של האיש היו נפולות, "התפילין של ראש נפלו על הרצפה". "נפלו על הרצפה?" חזר אחריו מילה במילה, מה אמר לי חכם רבי אברהם? אה, טוב שנזכרתי. "תחזור אלי בעוד שמונה ימים" עד אז כבר ישוב החכם.
עוד זה יוצא והנה בעל ואישה מגיעים אליו וצעקותיהם מגיעות עד לב השמים. זה צועק על זו וזו מצווחת כנגדו. "רבי, או שמשכינים שלום בית בינינו או שאני נותן לה גט פיטורין תכף ומיד" צעק האיש בחימה. "אין צורך לכעוס", יש לצנן את חמתו השפוכה, מה עצה יעץ חכם רבי אברהם לזה? קלי קלות. הוציא נייר מכיסו וקרא בהטעמה: "יש להניח את הבעל בכלי מלא מים ולנפוח לתוכו אויר, לראות אם בצבצה הריאה אם לא"...
ויסתובבו אנשי העיר ברחובות ותמיהתם בלבם ופיהם ותחושה מרה מכה בהם כי משהו הוליך אותם שולל. והנה רואות עיניהם את משרתו של הרב צועד מולם קוממיות. תכף רצו אליו נבוכים  ואמרו: "חשד כבד עלה בלבנו כי שמא התהפכו היוצרות, שמא כבודו הוא הרב, וגדול הבטן אינו אלא משרתו".
צחק רבי אברהם צחוק גדול ויאמר לאנשי  העיר, צדקתם, אכן רציתי להעמיד אתכם על מקומכם. כשבאתי אליכם והצעתי לכם לכהן כרב דחיתם אותי בבוז יען כי בטני מצומקת ומלבושי קרועים. נתתי לכם איפא רב אשר 'כרס לפניו תהלך' ומלבושיו נאים ומתוקנים גם זקנו יורד על פי מידותיו וראיתם ונוכחתם לראות כי 'בטן וזקן אינם חצי רבנן'.
אמרו, לא זזו משם אנשי העיר עד שעמדו ומינהו לרבי אברהם אבן עזרא להיות עליהם רב ודיין מרביץ תורה לרבים.