פרשת צו – זכור

בס"ד
הרב שמואל רבינוביץ –
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

חשיבותו של חופש הבחירה – פרשת צו – זכור
פרשת 'צו' אותה נקרא השבוע, עוסקת בהשלמת דיני הקרבנות בהן עסקה הפרשה הקודמת - 'ויקרא', ומתארת את ההכנות שבוצעו על ידי משה רבינו, אהרן הכהן וארבעת בניו, לקראת חנוכת המשכן עליה נקרא בפירוט רב בשבוע הבא.
בתחילת הפרשה אנו מוצאים הוראה ייחודית הנוגעת לסדרי המשכן – ולאחר מכן המקדש במקומו הקבוע בירושלים - וטעונה הסבר, בפרט לאור העובדה שהתורה כופלת הוראה זו ומדגישה אותה. וכך אמר אלוקים למשה:
והאש על המזבח תוקד בו, לא תכבה!... אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה!
(ויקרא ו, ה-ו)
תוכנה של הוראה זו, שכאמור מודגשת באופן חריג, הינו שלאחר הקמת המשכן והמזבח שבתוכו, יש להקפיד על אש שתבער על גבי המזבח ללא הפסקה. הלכה זו טעונה הסבר. אך שבעתיים היא תמוהה לאור התיאור המופיע בפרשה הבאה של אש שמימית שהופיעה על גבי המזבח ללא התערבות אנושית. וכך אמרו חכמינו ז"ל בתלמוד: "אף על פי שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט" (תלמוד בבלי, מסכת יומא דף כא). כלומר, אין סתירה בין העובדה שאש יורדת מן השמים ובין המצווה להביא אש שנוצרה על ידי אדם, וצריך זה וגם זה.
ובכן, גם אם אין סתירה בין שני התיאורים, עדיין טעונה כאן הבהרה: איזה צורך יש באש אנושית בשעה שמופיעה על המזבח אש שמימית? איזה ערך יש לאש של הדיוט כשיש אש מן השמים?
תשובה מקורית לשאלה זו מופיעה ב"ספר החינוך" (ספר המסכם את מצוות התורה וטעמיהן, חובר בספרד במאה ה-13 ונדפס בעילום שם. מיוחס לרבי אהרן הלוי מברצלונה). כך מבאר בעל "החינוך" את טעם המצווה:
ידוע הדבר בינינו ואצל כל חכם, כי ניסים גדולים אשר יעשה האל לבני אדם בטובו הגדול, לעולם יעשה דרך סתר, ונראים העניינים נעשים קצת כאילו הם בדרכי הטבע ממש או בקרוב לטבע... ומזה העניין ציוונו להבעיר אש במזבח, אף על פי ששם יורדת אש מן השמים, כדי להסתיר הנס!
(ספר החינוך, מצווה קלב)
רעיון זה נתמך במספר הופעות נוספות בתנ"ך בהן מתוארים ניסים שחרגו מחוקי הטבע אך הוסתרו באמצעות תופעות טבעיות. דוגמא אחת לכך היא קריעת ים סוף, הידועה כנס הגדול והפומבי ביותר בתנ"ך, אך התבצעה באמצעות רוח עזה שנשבה וייבשה את הקטע שבו חצה עם ישראל את הים.
משמעותו של הסבר זה חורגת ממצווה כזו או אחרת, ויש בה יסוד מכריע בהבנת היחסים שבין האדם, העולם ואלוקים. במחשבה ראשונה, כאשר אלוקים עושה נס, הוא מעוניין דווקא בכך שבני אדם יכירו בנס. כך זה בסיפורי כל העמים והדתות, כאשר מתוארים ניסים הם באים כדי להשפיע על האדם החווה את הניסים ולשנות את התנהגותו.
אך ביהדות קיים עיקרון חשוב מאוד שעלול להיפגע כתוצאה מחוויה ניסית: חופש הבחירה. נתאר לעצמנו אדם שחווה נס, חריגה מוחלטת מחוקי הטבע, המורה בבירור על יד מכוונת הפועלת מתוך תבונה ויכולת אינסופית ולמען מגמה ברורה. האם אדם זה יוכל לפעול לאחר מכן כנגד מי ששולט באופן מוחלט בטבע כולו? האם הוא יהיה מסוגל לשקול לעשות עבירה? ודאי שלא. מי שחווה נס גלוי כמעט שאפשר לומר שנשללה ממנו יכולת הבחירה והוא חש מוכרח לציית למצוותיו של מחולל הנס, הלא הוא אלוקים.
ניתן לשאול: מה רע? האם אלוקים אינו מעוניין שהאדם יקיים את מצוותיו?! התשובה היא חד משמעית: לא! אלוקים מעוניין שהאדם יבחר לקיים את המצוות, ולא שיעשה אותם מחוסר ברירה! האדם כיצור בוחר, הוא זה העומד בפני אלוקים, ולא האדם המוכרח לציית להוראות ואינו מכיר אפשרות אחרת.
לצורך כך ניתנה מצווה זו של הצתת אש על גבי המזבח, למרות שיחד עם האש האנושית בוערת שם גם אש שמימית – זאת כדי שלא ייווצר מצב בו האדם יראה את האש הניצתת מעצמה תוך חריגה מחוקי הטבע ועקב כך ייפגם אצלו חופש הבחירה.
עלינו להפנים את מלוא המשמעות של היותנו יצורים בוחרים, המסוגלים לבחור בטוב, או חלילה ברע, וחובתנו לקחת אחריות מלאה על מעשינו - ולבחור בטוב.
פרשת זכור
בנוסף לפרשת צו, נשמע השבוע בבית הכנסת גם את פרשת "זכור" העוסקת במלחמתו של עמלק בעם היהודי לאחר שחרורו ממצרים. מה לנו ולעמלק? מדוע עלינו לקרוא מדי שנה על מלחמה שהתרחשה לפני אלפי שנים ולזכור את האיבה שבין עמלק לעם היהודי?
חכמי ישראל המשילו את עמלק באופן ציורי וקשרו את החשיבות שבזיכרון מלחמתו של עמלק. וכך אמרו: "בשעה שכל האומות היו יראות להילחם בישראל, בא זה והתחיל... משל לאמבטיה רותחת שאין כל ברייה יכולה לירד בתוכה, בא בן בלייעל אחד, קפץ וירד לתוכה, אף על פי שנכווה קירר אותה בפני אחרים".
עם ישראל לא יצא ממצרים בשקט. שחרורו של עם העבדים מארץ העבדים באופן פלאי עורר תהודה גדולה בעולם העתיק כולו, העמים כולם ניצבו מופתעים לשמע התופעות והניסים שליוו את צאתו של העם היהודי ממצרים, אך עמלק החליט "לשבור את הקרח" ולהתעלם מהסכנה הכרוכה במלחמה עם העם היהודי. הוא קפץ לאמבטיה הרותחת, נכווה, אך קירר אותה – פסיכולוגית – בעיני כולם.
הזיכרון התמידי והאיבה הנצחית של העם היהודי לעמלק, שורשה בהתנהגות בלתי הגיונית זו של עמלק. גם בימינו, בשעות מצוקה ובזמנים קשים, מופיעים "מקררי אמבטיות" למיניהם, מחלישים את רוחו של העם ומרפים את ידיו, גם כאשר הם עצמם נכווים מאותה אמבטיה... תופעה זו, מלמדת אותנו התורה, היא פסולה מכל וכל. ויש למגרה ולהתנגד אליה. משום כך אנו מזכירים לעצמנו בכל שנה את מחית עמלק כדי להודיע שלהתנהגות זו אין מקום בעם היהודי. דווקא בזמנים רגישים יש לתת "כח" בעם ולא להרפות ידיו, לא חלילה לקררו או לייאשו. אם כולנו נפיח תקוה אחד בשני הרי שנתגבר על האתגרים הגדולים.