פרשת פיקודי - תשעד

בס"ד

  הרב שמואל רבינוביץ –
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

היצמדות להוראות – פרשת פקודי
בפרשת השבוע אנו קוראים את סיכום המפעל אדיר-הממדים של בניית המשכן. עם ישראל שרק לפני שנה היה משועבד במצרים לעבודת פרך, עוסק כעת בהשלמת ההכנות לחירות מוחלטת הבאה לידי ביטוי בבניית משכן-מקדש לה'.
בתיאור בניית המשכן על ידי משה רבינו, אנו מוצאים משפט שחוזר על עצמו שוב ושוב, מה שמלמד אותנו כי טמון בו רעיון חשוב, וכך אנו קוראים:
ויקם משה את המשכן... כאשר ציוה ה' את משה; ויבא את הארון אל המשכן... כאשר ציוה ה' את משה; ויתן את השולחן... כאשר ציוה ה' את משה; וישם את המנורה... כאשר ציוה ה' את משה; וישם את מזבח הזהב... כאשר ציוה ה' את משה; וישם את מסך הפתח למשכן... כאשר ציוה ה' את משה; וישם את הכיור... כאשר ציוה ה' את משה.
(שמות מ, יח-לב)
החזרה התכופה על המשפט "כאשר ציוה ה' את משה", חורגת מהסגנון הרגיל בתורה. שוב ושוב מודגש כאן העיקרון שמעשיו של משה בעת בניית המשכן נעשו במדויק על פי הוראותיו של אלוקים. ניכר שמסתתר כאן מסר כלשהו, אך מהו? מה באה התורה ללמד אותנו בחזרה מוזרה זו?
לנו, החיים במרחק רב כל כך מהמקדש, קשה להבין את עוצמת החוויה הדתית שפעמה בלב העם בעת בניית המשכן. אך דבר ברור הוא שבניית המשכן היוותה את פסגת השלמות של הקשר בין עם ישראל לאלוקים. ודווקא כאן, בעת הגדולה הזו, מדגישה התורה שכל פרט נעשה על פי ההוראות המדויקות שניתנו למשה. דווקא כאן, בזמן בו עשויה החוויה להשתלט על מעשי האדם ולקבוע את אופן פעולותיו, הקפיד משה רבינו לעשות כל דבר על פי ההלכה, אותה שמע ישירות מאלוקים על הר סיני.
ישנה תחושה המקננת בלב רבים, כי קיום מדוקדק של ההלכה על פרטיה, חוסם ומגביל את החוויה הדתית אליה שואף האדם. נראה כי יש ממש בטענה זו, אך במידה רבה זו אחת ממטרותיה של ההלכה. והשאלה הנשאלת מדוע אכן למנוע את החוויה העצומה או לצמצמה?
אנו מאמינים כי האדם ביסודו שואף תמיד לעשות רק טוב. אולם אי אפשר להתעלם מזה שהאדם נתון להשפעות רבות. לעיתים אלו השפעות חיצוניות של חברה מסוימת, ולעיתים אלו השפעות שמגיעות מבפנים כמו מצבי רוח, קשיים שונים ועוד. אדם שינסה להסתמך רק על רצונו הטוב, ימצא עצמו במהרה פועל על פי צרכים זמניים ופחות על פי שאיפותיו הפנימיות – האמיתיות.
כאן מגיע מקומה של ההלכה לחיינו. ההלכה היא – כשם ספר ההלכה הידוע שתיקנו רבי יוסף קארו – "שולחן ערוך". האדם שמנהל את חייו על פי ההלכה, מוצא את עצמו ניגש לשולחן ערוך בכל מעדני העולם, וכל שעליו לעשות הוא ליטול לידיו מזלג וסכין ולפתוח באכילה מהנה. נכון, אותו שולחן ערוך מצמצם במידה מסוימת את האפשרויות. אך המאכלים המוגשים על שולחן זה אינם נופלים במאומה ממה שנוכל להשיג אם נחפש מזון במקומות אחרים.
גדולתה של ההלכה היא בעצם קיומה. העובדה שאדם אינו פועל רק על פי נטיות לבו אלא נצמד להוראות ומכניס לתוכן את רגשותיו, מונעת מאתנו לסטות מהדרך בה אנו מעוניינים באמת לפסוע. הנאמנות להלכה מחייבת גבורה, לא רק על משיכה לדברים שליליים אלא גם על המשיכה לרוחניות גבוהה ולא-מחייבת. ההכוונה שמעניקה לנו ההלכה, מותירה אותנו בתלם הרצוי בכל שעה, ובכך גדולתה.
דבר זה למדנו מהדגשת התורה "כאשר ציוה ה' את משה". גם בעת בניית המשכן לא סטה משה מההוראות. הן, העניקו לו ביטחון ויציבות בדרך שבה הוא הולך, והן ממשיכות להעניק גם לנו, אלפי שנים לאחר משה רבינו, את אותה יציבות שכה דרושה לנו בחיינו.
***
בנוסף לפרשת פקודי, נקרא השבוע גם את "פרשת שקלים". פרשה זו נקראת מדי שנה בתחילת חודש אדר והיא באה להזכיר לנו מנהג שהתקיים בימים בהם בית המקדש היה קיים. על פי מנהג זה, היה כל יהודי מפריש פעם בשנה, סכום מסוים ומשגר אותו לצרכי אחזקת בית המקדש.
מנהג זה שהתקיים במשך שנים ארוכות, ביטא את שייכותו של היחיד אל בית המקדש, גם אם הוא עצמו אינו יכול לבוא לירושלים. יותר מכך, ביטא מנהג זה את העמדה השוויונית שעל פיה כל אחד זכאי להיות שותף בבית המקדש בסכום שווה לכולם, ללא חלוקה בין מעמדים שונים בחברה.
לאחר שחרב בית המקדש, הנהיגו חכמי ישראל לקרוא פרשה זו, להזכיר לנו את שייכותנו אל בית המקדש, גם כאשר הוא אינו קיים, ולעורר בנו את הציפייה למציאות אחרת, שונה, כזו שבית המקדש עומד במרכזה ומשפיע על חיי העם.
גם כיום, כשלצערנו בית המקדש אינו קיים, משמש הכותל המערבי שהוא השריד האחרון שנותר מבית המקדש, בתפקיד זה של מאחד ומזכיר. מדי יום מבקרים בכותל המערבי אלפי יהודים, צעירים ומבוגרים, נשים וגברים, דתיים ושאינם דתיים, וחשים בעוצמה רבה את האחדות הפנימית של העם לגווניו השונים, את נצחיותו של העם היהודי ואת הקשר בינם ובין ההיסטוריה המפוארת של העם בארצו, שבשיאה עומדים ימי הזוהר של בית המקדש.
כשנשמע השבוע את פרשת שקלים, יתעורר בנו הרצון והצורך להשתייך על עבר מפואר זה, מתוך תקווה שיבוא יום ונזכה לראות את בית המקדש עומד על תילו ומשמש כמרכז עולמי המפיץ את בשורת האמונה וערכי המוסר.