פרשת "כי תשא"

בס"ד
הרב שמואל רבינוביץ -
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

מתנה טובה – פרשת "כי תשא"
פרשת השבוע – כי תשא – מסקרת קטע נוסף ברצף התקופה שהתחילה ביציאת מצרים וממשיכה עד סוף חומש דברים – סיום התורה. הסיפור מתפרש על פני ארבעים שנה, אך הקטע המשמעותי ביותר התרחש ארבעים ותשעה ימים לאחר יציאת מצרים, במעמד הר סיני שבו ניתנה התורה לעם ישראל. בפרשתנו אנו קוראים על ירידתו של משה מההר, אליו עלה מיד לאחר מעמד הר סיני, כפי שמתואר בסוף פרשת משפטים:
ויאמר ה' אל משה: עלה אלי ההרה והיה שם, ואתנה לך את לוחות האבן... ויעל משה אל ההר... ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה
(שמות כד, יב-יח)
ארבעים יום לאחר מכן – "ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני שני לוחות העדות..."
עליית משה רבינו להר סיני הייתה עבור מטרה חשובה: קבלת שני לוחות הברית (המכונות בתורה "לוחות העדות"). אותם לוחות שצורתם מוכרת לכולנו מבית הכנסת, ועליהם כתובים עשרת הדברות בצד קבלת התורה כולה, תורה שבכתב ותורה שבעל – פה אותה למד משה בארבעים הימים. אולם בין העלייה להר סיני לירידה ממנו אנו קוראים את פרשת בנית המשכן לה'. דברים אלו מרכיבים את הפרשיות: תרומה, תצוה, וחלקה הראשון של פרשתנו – כי תישא.
הרוב הגדול של הדברים הללו עוסק בהלכות בניית המשכן – המקדש הזמני שפעל במדבר - והפעלתו. למעשה, זהו מידע הכרחי עבור משה, העומד לרדת מן ההר כששני הלוחות בידו, ומקומם אמור להיות במשכן. כך שברור שמשה הוצרך ללמוד את הלכות המשכן בכדי לדעת כיצד לנהוג בלוחות הברית המוצבות במשכן.
אך ישנו קטע נוסף המופיע בפרשת השבוע, שגם אותו למד משה בהר סיני, והוא עוסק במצוות השבת:
ויאמר ה' אל משה... אך את שבתותי תשמרו כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם... ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קודש לה'... ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם...
(שמות לא, יב-יז)
השבת היא מצוה חביבה מאוד, והיא כתובה בתורה מספר פעמים. מדוע, אם כן מודגש בתורה שמשה רבנו קיבל את מצוות השבת באותם ימים שהיה על הר סיני יותר מכל מצוות התורה ובמיוחד שמצווה זו מופיעה עשרת הדיברות?
בכדי לעמוד על פשר העניין, עלינו לרכוש עיקרון חשוב בצורת לימוד התורה. כאשר נושא מסוים כתוב בתורה מספר פעמים, אין זה מיותר, חלילה, וגם הוא לא בא לצורך שינון וזיכרון בלבד. המשמעות של חזרה על אותו נושא היא משום שקיימים בו מספר פנים, כמה משמעויות שונות, ובכל מקום מדגישה התורה את אחת המשמעויות הללו.
איננו צריכים להרחיק בכדי למצוא דוגמאות. מצוות השבת היא דוגמא מעולה לעיקרון זה. במצוות השבת ישנן כמה משמעויות הכתובות במפורש בתורה: השבת היא עדות על קיומו של בורא לעולם; השבת היא זיכרון ליציאת מצרים; השבת היא יום מנוחה לאדם העמל בששת ימי השבוע; השבת היא יום המבטא שוויון בין כל רבדי האוכלוסייה; ובפרשת השבוע בא לידי ביטוי פן נוסף וחשוב של השבת – מתנה. השבת היא מתנה מיוחדת שהעניק אלוקים לעם היהודי.
כך אמרו חכמים בתלמוד:
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל - לך והודיעם!
(תלמוד בבלי, מסכת שבת דף י)
המתבונן בפסוקי השבת המופיעים בפרשה, יבחין בנימה אישית מיוחדת השזורה בהם: "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם". אלוקים מעניק בזאת מתנה אישית לעם, מתנה ששמה שבת. היום היקר הזה אינו יום מנוחה סתמי, אלא יום "מנוחת אהבה" (מתוך תפילת השבת) - מנוחה שניתנה לנו באהבה מאת אלוקים.
משה רבינו לא עלה להר סיני רק כדי להוריד משם את לוחות הברית. הוא עלה להר כדי להוריד את המתנה המיוחדת שהעניק אלוקים לעם ישראל והיא: השבת. בצד לוחות הברית שהוא נושא בידיו על מנת להניחם במשכן, הוא נושא בלבו מתנה מיוחדת על מנת למוסרה לכל יהודי באשר הוא.
אם נפנים את הזכות הגדולה שהוענקה לנו ונשמור את השבת, הרי בזה פרשנו את ידינו וקיבלנו את המתנה הגדולה שניתנה לנו באהבה מאלוקים.