פרשת משפטים

בס"ד
הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

פרשת משפטים

"שלא עשני עבד"
הפרשה הראשונה שנאמרה לעם ישראל לאחר מתן תורה עוסקת בדיני העבד והאמה העבריים. ה"בית ישראל" זצ"ל היה אומר שלפיכך נכתבה פרשה זו בראש דיני המשפטים, להצביע על עיקרון המחויבות שלנו  להיות משועבדים כליל לעבודת ה' . ביציאת מצרים נקבע הכלל הגדול "כי לי בני ישראל עבדים" ואל לו לאדם להמיר עבדות רצויה זו בהשתעבדות לבשר ודם או לקנינים חומריים כלשהם, עבדי הם – ולא עבדים לעבדים.

בעיון בפרשה זו אנו מוצאים שהתורה  מפרטת את הדינים הייחודיים ההופכים עבד עברי למקרה סוציאלי נדיר, עד שחז"ל מלמדים אותנו כי הקונה עבד קנה אדון לעצמו. הוא נהנה מתנאים שונים עד שלבסוף, בתום שש שנות עבדות, מקבל את הזכות לצאת לחופשי – בלי תנאים כלשהם או דרישה להתנהגות טובה. עד שיתכן שיקרה דבר מפתיע: העבד מסרב להשתחרר! במקרים רבים, מצבו בבית אדונו טוב לאין ערוך מזה שהיה לו קודם, והוא פשוט מעדיף את היציבות הפיננסית שמציעה העבדות, על פני אי הוודאות של החופש: " לא אצא לחופשי" !

משאנו יורדים לפרטי דיני העבד אנו מוצאים שתנאיו של זה משופרים ביותר, ספק אם להרבה מן העובדים בימינו זכויות כאלו שמקנה התורה לעבד העברי. אנו מוצאים בפרשת בהר ( ויקרא כה, לו') שהתורה מזהירה: לא תעבוד בו עבודת עבד. לאמר, אין לנהוג בעבד עברי כדרך שעובדים בעבד כנעני. אין להטיל עליו מלאכה כלשהי שיש עימה גנאי וביזיון, כך פירש רש"י שם: שלא יוליך כליו אחריו לבית המרחץ, ולא ינעול לו מנעליו. מלאכות אלו אין בהן קושי פיזי, אך יש בהן השפלה מסויימת והתורה אסרה להטילן על העבד. רשימת הזכויות של העבד הינה ארוכה, עד שתנאי מגוריו ומזונותיו של העבד חייבים להיות זהים לאלו של האדון. כמו שדרשו חז"ל על הפסוק : כי טוב לו עימך – עמך במאכל, עמך במשתה . זאת בנוסף לחובתו לשלם גם את מזונות אשתו ובניו.

לאור זאת כמעט איננו מבינים מדוע קוראת התורה לאותו אדם בתואר "עבד" ? כל עבודתו של זה מתבטאת רק בעובדה שבמרוצת ששת השנים שנמכר לאדונו אינו רשאי לחזור בו, בניגוד לשכיר שרק השכיר עצמו לעבודה. כיון שכך, אפילו טבעי שבתום ששת השנים, כשיעשה העבד חישוב קר של רווח והפסד יחליט כי מוטב לו שבמקום לצאת לחירות ולהתחיל להתרוצץ כדי לחפש מקום עבודה וכיו"ב. עדיף לו להמשיך בתנאים המשופרים שזכה בהם אצל אדונו. מה גם שבינו ובין אדונו נקשרו קשרי חיבה שמעבר ליחסים שבין עובד ומעביד, כך שזה אינו מפתיע החלטתו להמשיך במצבו.

אולם במקרה זה ציוותה התורה להביע בפומבית את שאט הנפש מצעד זה, באמצעות רציעת אוזן העבד על ידי אדוניו כביטוי של השפלה. מדוע גוזרת התורה להשפילו כל כך, ומהו הסמל שברצועת האוזן דווקא אצל הדלת והמזוזה? ביארו חז"ל (במכילתא והביא דבריהם רש"י כא,ו) : אוזן זו ששמעה בהר סיני "לא תגנוב" וגנבה, אוזן זו ששמעה בהר סיני :" כי לי בני ישראל עבדים" והלך וקנה אדון לעצמו – תירצע".

כאן מקומה של תמיהה רבתי, כפי שמעלה ה"שפת אמת" וכפי שמקשים רבים מן המפרשים: אם התורה רואה בחומרה רבה כל כך את ההשתעבדות או את הגניבה שהובילה אליה, הדין נותן שיהא העבד נרצע כבר בתחילת תקופת עבדותו. מדוע אנו ממתינים שש שנים עד לרציעה ?  ועוד, מדוע בכלל מצבו משופר כל כך עד שיתכן שיגיע למצב שירצה בהמשך העבדות כמו שאומרת התורה?
ניתן להרחיב קושיה זו באופן נפלא ולשאול מדוע לא להעמיד כל אדם מישראל אל המזוזה ולרצוע את אזנו על כל עבירה שהיא : "אוזן זו ששמעה בהר – סיני לא תיקום או כבד את אביך..." ועוד ? מדוע התייחד דווקא עבד עברי לרציעה זו?

י"ל כשאדם מן השורה חוטא חלילה, או לוקה בעיוות מוסרי, הוא במצב גרוע – אך ניתן לתיקון. אם ייחשף למסר המתאים, הוא עשוי להבין את השגיאה שבהתנהלותו ולשפר את דרכיו. אך יש תנאי הכרחי לשם כך: הקשבה ! הדברים המשפיעים והיעילים ביותר לא יעזרו למי שלא שמע אותם. כאשר מדובר בעבד, הרי גם אם יביע נכונות להקשיב, הוא אינו יכול לכלכל את דרכיו ואת התנהגותו, כיוון של הדרכים מובילות לאדונו - השולט על סדר היום שלו.

בתחילת המכירה, אנו עוד מקווים שמדובר בעניין זמני שיסתיים בעוד שש שנים, כאשר  העבד יפנים את המשגה שעשה ויפנה לדרך של תיקון ועבודת השם.  ואדרבה ההתנהגות היפה אליו תביא אותו להבנה שיש להקשיב למוסר ולתורה ולשנות את דרכו. אך אם בתום שש שנים מתברר כי העבד מעדיף את הנוחות הגלומה בעבדות אספקת כל צרכיו לצד החופש מהכרעה ומאחריות על גורלו, הרי הוא מאבד בעצם את הסיכוי למצות את יכולותיו ולתקן את עצמו לגמרי. זהו אדם הראוי לרציעה.

דווקא העבד רוצעים את אוזנו משום שאיבד את היכולת להקשיב. עבד מתעלם מראש מדברים המופנים אליו, משום שהוא אינו אדון לגורלו ואחראי לאורח-חייו. ועל כן ראוי הוא להרצע באוזן שכביכול אין לו צורך בה.

בדיחה עממית מספרת על שני אנשים היושבים בצוותא ולוגמים תה. אחד מהם פונה לחברו ואומר לו "היזהר!"... אך השני קוטע אותו בכעס ודורש ממנו לבל יפריע לו כאשר הוא שותה. לבסוף הוא מסיים את התה וניאות סוף-סוף לשמוע מה בפי חברו. "מאוחר מדי", משיב השני. "היה לך זבוב בתה, אבל לא הסכמת להקשיב לי".

כולנו גם  מכירים את הסיטואציה: השיחה בטלפון הסלולרי מתנהלת למישרין, פחות או יותר, עד לנקודה שבה אחד הצדדים נכנס למעלית, למקלט, למנהרה או לסתם אירוע רועש במיוחד.  משלב זה ואילך השיחה מתמקדת בנסיון להעביר הערות והוראות הנוגעות לאיכות השיחה: "אני לא שומע אותך", אך שוכח שבן-שיחו איננו מסוגל לשמוע גם זאת. "אולי כדאי שתעבור למקום אחר", מציע רעהו, גם הוא מציע זאת משום שלא הקדיש מחשבה לכך שאם הקו משובש, אפילו משפטי מפתח כדוגמת אלה אינם זוכים להקשבה. כאשר שני אנשים משוחחים בטלפון על כל נושא שהוא, השיחה עשויה במקרים רבים להוביל לאי הסכמה, לחילוקי דעות ואף לוויכוח. אבל אם אחד הצדדים פשוט אינו מסוגל לשמוע את הצד השני, אין סיכוי להגיע לכלום.

כפי שממחישים היטב משלים אלו על הכל נתן לגשר, פרט לאובדן השמיעה. כשאדם מפסיק להקשיב, לא ניתן אפילו לשכנע אותו לשפר את יכולת ההקשבה שלו. הוא מחמיץ הכל .  ועל כן אין מנוס מלרצוע את אזנו המסמלת את ההקשבה. לא בכדי שלמה המלך התפלל: ונתת לעבדך לב שומע, כי זהו הבסיס לקיום תורה ומצוות.