פרשת יתרו

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

מסרים חינוכיים מפי יתרו – פרשת יתרו
כהקדמה לסיפור המרכזי של פרשת 'יתרו' – "מעמד הר סיני", שהיה המעמד ההיסטורי הגדול ביותר בכל הזמנים, אנו קוראים בתורה את סיפורו של יתרו, חותן משה המגיע ממדין ארצו ומצטרף לעם ישראל שזה עתה יצא ממצרים ונמצא בתחילת דרכו אל הארץ המובטחת, ארץ ישראל.
למחרת בואו של יתרו אל המדבר, הוא נחשף למציאות לא תקינה, כאשר הוא רואה את משה רבינו, המנהיג הגדול של העם היהודי, יושב לבדו מבוקר ועד ערב ושופט את העם. יתרו מבין שלא לאורך זמן יחזיק אדם יחיד, גם אם הוא גדול כמשה רבינו, מעמד בתפקיד כבד זה, והוא פונה אל משה ומותח עליו ביקורת:
ויאמר חותן משה אליו: לא טוב הדבר אשר אתה עושה. נבול תיבול גם אתה, גם העם הזה אשר עמך, כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשוהו לבדך
(שמות יח, יז-יח)
יתרו אינו מסתפק במתיחת ביקורת, אלא מציע הצעה ארגונית מעשית: הקמת מערכת שיפוטית היררכית, שבבסיסה מוצב שופט אחד על כל עשרה אנשים ומעליהם שופטים למאות והאלפים, ובראש ההיררכיה עומד משה רבינו עצמו. מערכת זו - מציע יתרו למשה חתנו – תקל את העומס הרב המוטל עליך ותביא לפתחך רק את המקרים הסבוכים ביותר, אותם לא הצליחו השופטים אחרים לפתור. ואכן, משה רבינו מקבל את הצעת חותנו ופעל להקמת המערכת השיפוטית הרחבה.
סיפור זה מעלה תמיהה אצל הקורא הנבון. האם משה רבינו לא הכיר את מגבלותיו? האם הוא אכן סבר שיצליח לאורך זמן לשפוט את כל העם לבדו?
נראה כי מעצתו של יתרו אנו יכולים ללמוד מסר חשוב. משה רבינו ששפט את העם מבוקר ועד ערב, פעל מתוך מסירות והתמסרות ללא גבולות. הוא הקדיש את כל כולו למען העם. מסירות זו מנעה ממנו לחזות באופן נכון את העתיד הצפוי, כאשר הוא לא יצליח לשאת עוד את המשא הכבד של העם. רק אדם אחר, חיצוני, שאינו פועל מתוך מסירות אלא מתבונן באופן אובייקטיבי במציאות, יכול היה להבחין בסיכון הקיים באופן הנהגתו של משה. את העובדה שהתבוננות אובייקטיבית זו היא הצודקת, הכיר גם משה, ומיד כששמע את דברי יתרו הוא שינה את המערכת השיפוטית והאציל סמכויות לשופטים רבים שיעסקו בעבודה הרבה שהייתה עד כה מוטלת על אדם אחד בלבד.
מסיפור זה אנו לומדים על חשיבותה של עצה אובייקטיבית, המגיעה מאדם שאינו נתון בתוך רגשות עזים, גם אם מדובר ברגשות חיוביים ואף נעלים של מסירות למען העם. אך עדיין עלינו להבין: מדוע לא היה אף אדם מעם ישראל שחשב על המצב הלקוי בו משה רבינו יושב לבדו ושופט את כל העם, ורק יתרו שהיה אדם חיצוני הצליח להבחין בו?
כדי להבין זאת עלינו להתבונן שוב בדברי יתרו האומר למשה "נבול תיבול גם אתה, גם העם הזה אשר עמך". אנו רואים כי הסיכון אותו חזה יתרו לא היה רק קריסתו של משה בעקבות העומס הרב המוטל על כתפיו, אלא גם קריסת העם כולו. מציאותו של מנהיג גדול, ובפרט כזה המתמסר בכל ליבו למען העם, עלולה להביא לתוצאה של עם חסר אחריות. התחושה שמנהיג גדול כמשה הוא זה שמפקח על כל פעולה, עלולה להסיר מהאנשים הפשוטים את תחושת האחריות למעשיהם, ובכך קיים סיכון גדול.
את הסיכון הזה חזה יתרו, ודווקא הוא. מפני שהמציאות בה משה רבינו שופט בעצמו את כל העם גרמה לעם לשאננות, לביטחון ש"יש מי שמסדר את העניינים". במצב כזה ניתן להבין שאף אחד לא ניסה לבחון האם הדברים מתנהלים בצורה הנכונה ביותר. רק אדם חיצוני שלא חש את הנהגתו המגוננת של משה, יכול היה להבחין בסיכונים ולייעץ כיצד לתקן אותם.
מסר זה נכון לכל אדם, ובפרט למי שזכה להיות הורה לילדים. לצד ההשקעה הרבה שעלינו להשקיע בהנחלת ערכים נכונים לילדינו, עלינו לתת להם מעט עצמאות. קצת פחות שליטה בכל פרט מחייהם, תעניק להם את היכולת לבחון את המציאות ולזהות בה סיכונים.