פרשת "שמות" התשע"ד

בס"ד

פרשת "שמות"
.
הרב שמואל רבינוביץ -
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

איך התחילה האנטישמיות?

השבוע אנו מתחילים את החומש השני מחמשת חומשי התורה, חומש שמות. חומש זה עוסק בתקופת גלותו של עם ישראל במצרים, יציאתו בדרך מופלאה ועל-טבעית, מעמד הר סיני שבו ניתנה התורה לעם ישראל והקמת המשכן – 'בית המקדש' הזמני שליווה את עם ישראל מאות שנים עד בניית בית המקדש במקומו הקבוע בירושלים.
בסיומו של החומש הקודם, חומש בראשית, עזבנו את עם ישראל המתפתח במצרים לתפארה. הקהילה היהודית הקטנה שירדה למצרים התגוררה בחבל ארץ מיוחד שכונה "ארץ גושן", נשענה על קשרים מכובדים בארמון המלכות המצרי, ושמרה על מסורת שלושת האבות, אברהם יצחק ויעקב, במסירות ובנאמנות.
לעומת זאת, עם תחילתו של חומש שמות אנו קוראים על תקופת שפל איומה, שבה שועבדו אבותינו לעבודת פרך, חוו התעללות מצד העם המצרי המושחת, כששיא השפל היה בגזירת פרעה, להשליך כל תינוק יהודי, מיד עם לידתו, אל נהר הנילוס, ובכך להכחיד את העם היהודי לחלוטין. מזימה, שכידוע לכולנו לא צלחה.
כיצד הידרדר מעמדו של העם מקהילה מצליחה ומקושרת למעמד של עבדים נחותים ומושפלים?
על מנת להבין את ההתפתחות השלילית הזו, עלינו לשאול קודם כל מה היה סוד הצלחתו של העם היהודי במצרים בתקופתו הראשונה, ולנסות לראות כיצד איבד העם את מעמדו הייחודי במצרים.
מצרים הקדומה הייתה מרכז אלילי מושחת, ארץ שבה עבודת האלילים השפיעה על העם כולו, החל מהמלך ועד האחרון שבעם. אל תוך תרבות נחותה זו הגיעה משפחת יעקב הנושאת את דגל האמונה בא-ל אחד, דגלו של אברהם אבינו מנחיל הדרך הערכית של חסד, צדקה ומשפט.
חכמים מספרים לנו שכאשר הגיעו יעקב ומשפחתו את מצרים, הם דאגו מתהליך התבוללות העלול להתרחש ולצורך כך קיבלו על עצמם שלושה דברים אותם הם לא ישנו: שמם, לשונם ולבושם. משפחת יעקב שחייתה במצרים התייחדה בשמות עבריים, בדיבור בשפה עברית ובלבוש ייחודי, צנוע, מכובד ומאופק.
שלוש הנהגות אלו שמרו על העם מפני התערות טבעית בתוך העם המצרי, וגרוע מכך – בתוך התרבות המצרית המושחתת והאלילית.
אך לא לאורך זמן הצליחה המשפחה הייחודית הזו לשמור על ערכיה. כך מספרת לנו התורה:
וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא, ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד, ותימלא הארץ אותם
(שמות א, ו-ז)
מיד עם מיתת הדור הראשון של הקהילה היהודית במצרים החל תהליך של התערות בתרבות המצרית, כאשר הסמל של התערות זו הוא המשפט "ותימלא הארץ אותם". העם החל לצאת החוצה, אל המרחבים המצריים, החל להכיר את העם המצרי, אמונותיו ואורח חייו.
והתגובה המצרית לא איחרה מלבוא:
וישימו עליו [על העם] שרי מיסים למען ענותו... ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך
(שם שם, יא-יג)
התגובה להתערות בחברה המצרית, הייתה, לכאורה, הפוכה מכל הגיון. בדרך כלל אנשים נוטים להביע שנאה למי ששונה ומתבדל מהם, אך כאן התחולל תהליך הפוך. כאשר עם ישראל שמר על ייחודיותו, הוא זכה ליחס מכבד ומעריך, אך כאשר העם החל להתפרק ולאבד את ערכיו, האנטישמיות הרימה את ראשה.
בניגוד למחשבה העולה בראשנו לפעמים, ההיסטוריה מלמדת את הדבר ההפוך. ככל שהעם היהודי שומר על ערכיו, מאמין בצדקת דרכו, גאה באמונתו ובתורתו, הוא זוכה לכבוד, להערכה ואפילו להערצה. לעומת זאת, כאשר העם היהודי חי בנמיכות קומה, כאשר אנו חשים שהתרבות היהודית העתיקה אינה מתקדמת מספיק ועלינו לרכוש את אורח חייהם של עמים אחרים, דווקא אז אנו מגלים שהעולם אינו מעונין בנו, שאומות העולם אינן מגינות עלינו, ושהיחס המכבד הופך למזלזל ואפילו לשנאה.
פתגם יהודי שנון מביע במילים קצרות את המסר: "כאשר היהודי אינו עושה קידוש, הגוי עושה הבדלה". כלומר, אם היהודי אינו שומר על ייחודיותו וקדושתו, אזי הגוי יזכיר לו זאת באמצעות אנטישמיות, גלויה או מוסווית, וידאג להבדיל ולהרחיק אותו מהקהילה הבינלאומית.