פרשת ויחי - התשע"ד

בס"ד
פרשת "ויחי"
הרב שמואל רבינוביץ
ברכת האחדות והוויתור
אחד המעמדים היפים והמרגשים הנשנים מדי שבוע במשפחה היהודית מתרחש כאשר חוזר אבי המשפחה מבית הכנסת בליל שבת, ולפני שהוא ניגש לערוך את ה'קידוש' מתכנסים בניו ובנותיו סביבו והוא מברך אותם.                                                                                                                                                                   
ביום שישי זה, עשרה בטבת, יצויינו שנתיים מפטירתו של מר חיים – פימה פאליק ז"ל. דמות מיוחדת של כהן אוהב ישראל, אוהב ארץ ישראל וירושלים וידיד הכותל המערבי. הרבה נכתב והרבה יכתב על האיש ומשפחתו שהותיר. אך אחד מהדברים שתמיד אני זוכר הוא ברכתו לבניו ונכדיו מדי ליל שבת, שמן הצד תמיד התרגשתי לראותו בעת זו שבליבו הוד והדר, דמעות ושמחה. יהיה זה לעילוי נשמתו.
 מלבד הברכות האישיות אותן מאחל האב מעומק ליבו לצאצאיו, הוא מברך את בניו ובנותיו בנוסח היהודי העתיק: לבנותיו הוא מאחל "ישימך אלוקים כשרה, רבקה, רחל ולאה" – האימהות של עם ישראל; ולבניו הוא מאחל "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה".
מי היו אותם אפרים ומנשה שזכו להיכנס ללקסיקון הברכות היהודי?
היו אלו בניו של יוסף שנולדו לו במצרים. את נוסחתה של ברכה זו קבע יעקב אבינו בזקנותו, כשפגש את נכדיו שלא הכיר  אותם בהיותו מתגורר בארץ ישראל, שנקראה אז ארץ כנען,  והם נולדו וחיו בארץ מצרים, והעביר להם את הערכתו אליהם במילים הבאות:
"בך יברך ישראל, לאמור: ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה"
(בראשית מח, כ)
התמיהה המתעוררת בנו כשאנו קוראים את ברכתו של יעקב לנכדיו, גדולה, ומביאה אותנו להתבוננות בזוג אחים אלו. מדוע לא יברך האב את בניו "ישימך אלוקים כאברהם יצחק ויעקב", שהם אבותיו של העם היהודי? מדוע נבחרו דווקא אפרים ומנשה להיות הסמל והדוגמא שמאחל האב לבניו להיות כמותם ולא בנים אחרים של יעקב?
תשובה לשאלה זו נקבל כאשר נקרא את הפסוקים הקודמים לפסוק זה, ונגלה שם שלפני ברכה זו ערך יעקב אבינו מבחן קצר לאפרים ומנשה, נכדיו.
יוסף, אביהם של אפרים ומנשה, העמיד את בניו מול יעקב כשמנשה: הבכור, עומד מול יד ימינו של יעקב ואפרים  - הצעיר עומד מול יד שמאלו של יעקב. העמדה זו נעשתה במכוון על מנת שיעקב יניח את יד ימינו, המסמלת את החוזק והגבורה, על ראשו של מנשה: הבן הבכור, בשעת הברכה. אך יעקב הפתיע והניח דווקא את ימינו על ראשו של הצעיר ואת שמאלו על ראש הבכור.
יוסף שהבחין בשינוי הסדר לא הבין מדוע אביו נוהג כך, וניסה להחזיר את ידי יעקב לסדר הטבעי שבו הבן הבכור הוא הממשיך הטבעי של המורשת המשפחתית, אך יעקב התעקש להפוך את הסדר. גם בנוסח הברכה שינה יעקב את הסדר ולא אמר "ישימך אלוקים כמנשה ואפרים", אלא הקדים את הצעיר למבוגר.
מדוע עשה כך יעקב? הוא בחן בזה את נכדיו האם הם ראויים לברכתו. האם שוררת ביניהם אחדות? האם המבוגר מסוגל לוותר לצעיר על מקומו?
כאשר נוכח יעקב לראות שאכן לא פורצת ביניהם מריבה, הכיר יעקב בערכם של הנכדים אותם לא פגש מיום היוולדם, והכניס אותם לנוסח הברכה היהודית של האב לבניו.
מאז שחר ימי האנושות -  ימי קין והבל, אחים היו ממוקמים במקום גבוה ברשימת הסיכון לפריצת מחלוקות וסכסוכים. דווקא אחים, שהם האנשים הקרובים ביותר מבחינה ביולוגית זה לזה, נוטים לפתח ביניהם תחרות וקנאה, וכתוצאה מכך שנאה. זהו טבע האדם, ואנו רואים זאת מסביבנו יום יום. סכסוכים משפחתיים הם הסכסוכים הקשים ביותר, כיון שדווקא הקירבה והדמיון משמשים כר לאיבה ולפירוד.
האב העומד לברך את בניו, מהרהר מהי הברכה הראויה ביותר? איזה איחול עשוי להיטיב ביותר עם הילדים?  מהו הדבר שיתרום לעתידם באופן המועיל ביותר? יעקב אבינו לימד אותנו מהו האיחול הטוב ביותר שנוכל לאחל לילדינו: אחדות, שלום וויתור. אלו הם המטענים אותם אנו מבקשים להעביר לדורות הבאים ובהם אנו מבטאים את אהבתנו לבנינו.