פרשת ויצא התשע"ד

בס"ד
פרשת "ויצא"
ועיני לאה רכות

פרשת השבוע עוסקת בזיווגו של יעקב אבינו עם האימהות רחל ולאה אשר מעיד עליהן הכתוב (רות ד', י"א) "אשר בנו שתיהם את בית ישראל".

עוד טרם מפגשן עם יעקב כבר דיברו על זיווגן של בנות לבן עם בני רבקה. וכך נאמר בפרשתינו : "ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה".

פסוק זה מעורר תמיהה: וכי באה התורה לעסוק בגנותה של לאה? שאלה זו נשאלה בפי חז"ל, והם משיבים עליה (בבא בתרא קכג): "ועיני לאה רכות" – מאי "רכו,  אילימא רכות ממש, אפשר בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב...בגנות צדיקים דיבר הכתוב?!...רב אומר: לעולם רכות ממש, ולא גנאי הוא לה, אלא שבח הוא לה. שהיתה שומעת על פרשת דרכים בני אדם שהיו אומרים: שני בנים יש לרבקה, שתי בנות יש לו ללבן, גדולה לגדול וקטנה לקטן. והיתה יושבת על פרשת דרכים ומשאלת: גדול מה מעשיו? איש רע הוא, מלסטם את הבריות. קטן מה מעשיו? "איש תם יושב אוהלים", והיתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה.

דברי הבריות לא היו רק רכילות של מה בכך. אמת היתה בפיהם, כי אמנם כך נגזרה הגזירה מתחילה, לאה אמורה היתה להינשא לעשו. אלא שבכח דמעות עיניה, לאה הצליחה לקרוע את רוע גזירה זו. התפילות והדמעות ששפכה לאה, הם שסייעו לה לשנות את מה שנגזר עליה מתחילה, וכמבואר במדרש (בראשית רבה עט, טז): "אמר רב הונא: קשה היא התפילה שביטלה את הגזירה, ולא עוד אלא שקדמה לאחותה. הוי אומר שמה שנכתב על לאה שהיו עיניה רכות, מהווה שבח רבתי לצדקת זו, שבכח דמעות עיניה שינתה את הגזירה ונזדווגה ליעקב אבינו.

ה'שפת אמת' שואל מדוע אצל לאה נאמר בפסוק "ועיני לאה רכות" – לשון הווה. ואילו אצל רחל נאמר "ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה" – לשון עבר? ומשיב: שאכן אצל רחל זה היה רק בעבר, כי כיום רחל מבכה על בניה, מיאנה להנחם. עד שישובו בנים לגבולם.

יש אם כן להעמיק יותר. הרי אנו רואים שלאה התייחדה בבכי ובתפילה לעומת רחל. והנה כאשר עם ישראל יוצא לגלות נאמר בחז"ל שהאבות והאימהות באו וביקשו על בניהם ולא נענו. דווקא רחל עליה נאמר "ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה" זכתה ונענתה, כמו שנאמר: קול ברמה נשמע נהי ובכי תמרורים רחל מבכה על בניה... והקב"ה משיבה: מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה...ושבו בנים לגבולם. הרי לכאורה טבעי היה שמי שבעל בכי כמו לאה שעליה נאמר: "ועיני לאה רכות" היא שתמשיך לבכות ובזכותן יוושעו הבנים?

י"ל שישנם שתי סוגי דמעות. יש דמע של צער וכאב. דמעה על גלות בני ישראל והייסורין המלווים אותם. זו דמעתה של רחל, שעליה אומר הקב"ה: "מנעי קולך מבכי...כי יש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם. אבל יש סוג נוסף של דמעה, דמעת הנפש הטהורה של לאה המשתוקקת להקים בית יחד עם יעקב ולהעמיד את בית ישראל. נחלי דמעה שטפו אז את פניה לנוכח החשש שתיפול בידי עשיו. דמעות אלו לא עוצרים, עליהם לא אומרים "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה. אלו דמעות של טהרה אשר על גביהם נבנית האומה היהודית.

פעם הלך מרן הרב מבריסק זצוק"ל ברחוב בירושלים עם בנו הגאון רבי רפאל זצ"ל. ניגש אליהם אדם אחד ואמר לרב: הרב יכול להיות מרוצה ושבע רצון מבניו, שכולם ברוך ה' "ערליכע יידן!" מרן הרב לא הגיב מאומה, והמשיך ללכת בדרכו עם בנו.

אחרי כמה צעדים נעצר, ואמר לבנו רבי רפאל: רוץ אחרי האיש הזה ותאמר לו בלשון הזה: "האם בחינם זה בא לי, כמה דמעות שפכתי בשעה שנדנדתי את עריסותיהם של בני... – ויפל טרערען האב איך פארגאסען שוקלענדיק די וויגאלא...".

בגמרא במסכת ברכות (לא) נאמר על דברי חנה לעלי "אל הנער הזה התפללתי". "א"ר אלעזר שמואל מורה הלכה לפני רבו היה, שנאמר: "וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי". שואלת הגמרא שלכאורא דברי הפסוק תמוהים, משום דוישחטו את הפר הביאו הנער אל עלי? אלא אמר להן עלי: קראו לכהן שיבוא לשחוט. ראה שמואל שהם מחפשים אחרי כהן למישחט, אמר להו למה לכו לאהדורי (לחפש) בתר כהן למישחט, שהרי שחיטה בזר כשרה! אייתוהו לקמיה דעלי. (הביאו אותו לפני עלי) אמר ליה מנא לך הא? (מהיכן אתה יודע זאת)? אמר לו: האם כתוב "ושחט הכהן", הרי נאמר: והקריבו הכהנים, כך שמקבלת העם המצווה בכהן לעומת שחיטה שכשרה בזר. אמר ליה מימר שפיר קא אמרת, מיהו מורה הלכה בפני רבך את, וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. אתיא חנה וקא צווחה קמיה: אני האשה הנצבת עמכה בזה וגו', אמר לה שבקי לי דאענשיה ובעינא רחמי ויהיב לך רבא מיניה, (= תעזבי אותי, אעניש אותו ואבקש רחמים שיתן לך בן גדול ממנו) אמרה ליה: אל הנער הזה התפללתי.

דברי הגמרא הללו תמוהים, ראשית שמואל היה באותו זמן ילד בן שלוש שאינו בר עונשין, ואיך רוצה עלי לחייבו מיתה בעבור זה שהורה הלכה בפני רבו? יתירה מזה, אם היה בא לפנינו ילד בן 3 ומחדש הלכה מסוג זה. הרי היינו מחבקים ומנשקים אותו, וודאי לא מענישים אותו. והנה עלי בעבור החידוש האמיתי שאמר, וכדבריו: "מימר שפיר קא אמרת" מבקש לחייבו מיתה, היתכן? ומה בכלל מה משיבה חנה: אל הנער הזה התפללתי, האם התפללת לנער שמורה הלכה בפני רבו?

מובא בשם הריב"ש ליישב זאת, שעלי שראה את תשובתו של שמואל, אמר לחנה שעתידו של בנה המורה הלכה בגיל כה צעיר בפני הרב אינו נראה טוב, והוא בכישוריו ניצב על דרך לא טובה ובסופו של דבר יגיע לעונש מיתה. אשר על כן עצה טובה יש לו. כמו בן סורר ומורה חלילה שנענש ע"ש סופו, כך גם לגביו אבקש רחמים והוא יסתלק מהעולם ובמקומו תזכי לגדול ממנו. נכון שעכשיו על פי דין אינו חייב מיתה, וחידושו הוא נפלא. אך ילד שכך מתחיל את דרכו אומר עלי חוששני שבכישוריו יכשל  ויכשיל.

על כך ענתה לו חנה: "אל הנער הזה התפללתי", ילד שבא מכח תפילה ודמעות של אמא לא יכשל ולא ידרדר כהערכתך. מתפילות ודמעות טהורות לא יוצאת תקלה!

מעולם היה הילד היהודי, לעמנו, גולת הכותרת של התקוות והשאיפות. ובאמת, מה פלא ש"אל הנער הזה התפללתי" – היתה משאת נפש כל הורה בישראל? – הרי כבר בילדות המוקדמת, למדו ההורים לעתיד, בגירסא דינקותא שלהם, את יתרון הערכים החינוכיים מכל ערך חומרי, ואת החרדה לחברה הנאותה של המתחנך, עד כדי גירוש בן האמה  מנוף הילדות של מי, שבו ובצאצאיו תלויה תקות האנושות. הם עצמם, עוד בהיותם גמולים מחלב, כבר ליוו את הבן האהוב, התם, יושב האוהלים, אל אהלי שם ועבר; וכבר אז חשו את פעימות לב אימו, הטורחת להנחילו את ברכות האב הנעקד. אין פלא אפוא שגם חותם ה'אידישע מאמע', בצד דמות האב הטורח על לימודי בנו, הפך למותג – על אוניברסאלי של ההורות במיטבה.

אימהות האומה – הן שהטביעו בעמנו את סגולת המסירות, ללא גבול ומידה, לילד היהודי. הן הן שהעמידו את חינוכו ואת דמותו הסגולית במרכז משאות הנפש ועל פסגת השאיפות. וכמו שכל אחת מהן, לפי דרכה ולתולדותיה, קובעת לעצמה פרק ייחודי במסכת החינוך היהודי. כך גם דמעותיה של לאה בהתחננה להיות חלק מעם הנצח ולהעמיד את שבטי ישראל – שעדיין "עיני לאה רכות" – בהווה.

בילדים ובתלמידים שכאמור הם הינם תקוות עם ישראל, הרבה יש להשקיע, כדי שיגיעו לתעודתם. חכמי הדרוש אמרו שעקרון זה נכלל בדברי יעקב אבינו לעשו בשעת פגישתם כאשר עשו ראה את הנשים והילדים שבמחנהו של יעקב הוא שאל (בראשית לג,ה): "מי אלה לך?" אמרו הדרשנים, שיעקב כל הזמן ניסה לפייס את עשו על נטילת ברכות יצחק. לפיכך הוא הודיע לו (שם לב, ה): "עם לבן גרתי וכו', וכוונתו היתה להדגיש (כפי שפירש רש"י): "לא נעשיתי שר וחשוב, אלא גר, אינך כדאי לשנוא אותי על ברכת אביך, שברכני: "הוה גביר לאחיך", שהרי לא נתקיימה בי". לכן הוא גם הדגיש (שם, ו): "ויהי לי שור וחמור וכו'. ש"זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ". אולם עשו שאל: "מי אלה לך?" כלום ילדים אלו שלך, אינם בזכות ברכת האבא?

על כך הגיב יעקב באומרו שאלו הם: "הילדים אשר חנן אלוקים את עבדך", לאמור שהרבה עמל השקעתי בילדים אלו, וב"ה שעמלי נשא פרי. בכך לימד יעקב אבינו את הלקח, שלזכות בילדים כאלו ולהעמיד משפחה נפלאה כזו, לא די בברכות להצלחה שלהם. צריך להשקיע הרבה יגיעה, תפילה, דמעות ומסירות. רק כך ניתן להמשיך את שרשרת הדורות הנצחית.