פרשת תולדות תשע"ד

פרשת "תולדות"
הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל והמקומות הקדושים

"טעיתי!"
בפרשה שנשמע השבוע בבית הכנסת, פרשת תולדות, נקרא על זוג התאומים המפורסם - יעקב ועשו. במרכזו של הסיפור עומדת פרשת היחסים בין עשו ויעקב להוריהם - יצחק ורבקה, והביטוי החזק ביותר של מערכת יחסים מורכבת זו הוא בסיפור ברכותיו של יצחק אביהם. כך מספרת לנו התורה:
ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אהבת את יעקב
(בראשית כה, כח)
ויהי כי זקן יצחק... ויקרא את עשו... ויאמר... צא השדה וצודה לי ציד ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי, והביאה לי ואכלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות. ורבקה שומעת... ורבקה אמרה אל יעקב... שמע בקולי לאשר אני מצווה אתך, לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טובים ואעשה אתם מטעמים לאביך כאשר אהב, והבאת לאביך ואכל בעבור אשר יברכך לפני מותו
(שם כז, א-י)
בפסוקים אלו נגלה לעינינו סיפור לא נעים במיוחד. שני בנים ליצחק ורבקה, את הגדול אוהב האב ואת הקטן אוהבת האם. האב מבקש לברך את בנו הגדול והאם דואגת שבנה הקטן, האהוב עליה, יקבל את הברכות במרמה במקום אחיו הגדול. ואכן, בהמשך מספרת התורה שיעקב לבש את בגדי עשו ורימה את יצחק אביו, ועל ידי כך קיבל ממנו את הברכות במקום עשו.
סיפור זה מעורר תמיהה גדולה. היכן המוסר, היושר וההגינות? האם כך ראוי לגנוב את ברכותיו של האב שראייתו נחלשה והוא אינו מסוגל לזהות את בניו? האם מעשה ישר הוא זה לגנוב את הברכות המיועדות לעשו?
חכמים לימדו אותנו שאהבת יצחק את עשו והעדפתו על פני יעקב הייתה בטעות, כתוצאה מהעמדת פנים של עשו:
מהו "כי ציד בפיו"? – היה [עשו] צד את יצחק הצדיק בפיו!
(מדרש תנחומא)
אם כן, אנו מבינים שכוונת רבקה הייתה לטובה, בהכירה היטב את עשו שאינו ראוי לקבל את ברכות אביו. אך עדיין מעשיה של רבקה אינם מובנים. היכן תבונתה של רבקה? הרי בעוד שעה, שעתיים, ישוב עשו מן השדה והתרמית תתגלה לעין כל! מה תרוויח רבקה ומה יעלה בגורלו של יעקב לאחר שיצחק יגלה ש'סידרו אותו'?
ואיך, באמת, הגיב יצחק כשגילה את התרמית של יעקב?
ויאמר [יצחק לעשו]: בא אחיך במרמה וייקח ברכתך... ולך  אפוא מה אעשה בני?!
(בראשית כז, לה-לז)
היינו מצפים מיצחק לתגובה שונה לחלוטין, תגובה של חרטה על הברכות שבירך את יעקב, אולי תגובה של עלבון על מעשה הרמייה. אך לא כך מגיב יצחק. הוא משלים עם העובדה שיעקב התברך מפיו, ואף מקבל די בשלוה את הצורה בה הושגו הברכות.
נראה כי רבקה, בהכירה את יצחק, בעלה ואבי ילדיה, הבינה כי ויכוח לא ישנה את מבטו של יצחק על עשו. ליצחק הייתה השקפת עולם אחרת אודות הגישה לעשיו. כדי לשנות זאת היה צורך בצעד דרמטי יותר, צעד שיוכיח ליצחק שעשו מרמה אותו כבר שנים ארוכות, ודרכו לגביו בעולם הזה אינה נכונה. כיצד יכולה רבקה לעשות זאת? רק אם תוכיח ליצחק שקל מאוד לרמותו. אך יותר מזה, שהקב"ה מסובב את הברכות דעליו להעניק בדרך אחרת ממה שתכנן  רק אז יבין יצחק שהצדק איתה ויעקב הוא זה שראוי לקבל את ברכותיו.
ואכן, תגובתו של יצחק מלמדת אותנו כי הוא הפנים היטב את הלקח מרמאותו של יעקב. יצחק הבין כי יעקב לא היה מצליח לקבל ממנו את הברכות אילולא היה זה מסר אלוקי שמועבר אליו בדרך זו, וכי המסר שקיבל מהקב"ה שעשו 'צד אותו בפיו' ומעמיד פנים שהוא הראוי להמשיך את השושלת המכובדת של אברהם ויצחק, אך אין זו התמונה האמיתית.
 יצחק הבין שרבקה צודקת, ובגבורה הוא משלים עם הרמאות שהנחיל לו עשו - דווקא עשו – בראותו את פני הדברים והשתלשלות מתן הברכות במשך שנים.
כל אחד ואחת מאיתנו יכול ללמוד מיצחק אבינו. פעמים רבות אנו נוקטים עמדה, אם מדובר בנושא משפחתי, אם בתחום עסקי או בתחום אחר, ולאחר זמן מה אנו מגלים ש...לא נעים, אבל טעינו. כעת עומד בפתחנו הניסיון, האם נאזור אומץ, ננהג בגבורה ונודה בטעותנו, נשנה את השקפת עולמינו לגבי הדרך שבה הלכנו, ואגב כך, בסוף הדרך נזכה גם בהערכת הסביבה שמוקירה אנשים ישרים! - או שננהג בחולשה, בהדחקה, וננסה להעלים את האמת ולטאטא אותה לפינה נסתרת. כאן, בפרשה זו, עומד מול עינינו יצחק אבינו במלוא גבורתו ומלמד אותנו להודות ולומר: טעיתי. הדרך שנקטתי לא הייתה נכונה בעת הזו.