פרשת חיי שרה התשע"ד

בס"ד פרשת "חיי שרה" זקן ובא בימים "ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל", כך נפתחת פרשת השידוך של יצחק אבינו לרבקה. לכאורה בפסוק זה יש כפל לשון – "זקן" ו- "בא בימים". הרי לשניהם יש אותה משמעות. מרן הראשון לציון הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל פירש זאת, על פי מעשה שהיה בתלמיד חכם אחד שמינוהו לרב בקהילה יהודית מבוססת. הרב ביקש מקהלת מרעיתו לראות את בתי הכנסיות אשר בעיר ולסייר ברחובותיה, לחזות בבית המדרשות ובמוסדות הרווחה ובתי הלימוד. וכך היה, הראהו בני העיר את כל מקומותיהם, בתי כנסיות ובתי מדרשות, ואף את מוסדות הקהילה האחרים - בתי לימוד לתינוקות של בית רבן, בית ספר לבנות, בית לקשישים, בית תבשיל ועוד. שב הרב וביקש שברצונו לראות גם את 'בית החיים', ובני העיר ניאותו ושלחו עמו את הממונים – אנשי חברא קדישא ללוותו בסיור בבית הקברות. כאשר הגיעו לשם, ראה הרב על המצבות את שמות החכמים שנפטרו לבית עולמם. ותמה מאד כאשר ראה כי מנין שנותיהם הוא מועט – זה נפטר בגיל שלושים וזה בגיל ארבעים. הוא כמעט לא מצא אדם שהאריך ימים, ובלבו החל דאגה. הרב שאל את מלויו – האם כולם נפטרו בקיצור ימים? השיבוהו לא, אלא מנהג כל אחד מאנשי עירנו לקחת יומן ובו מציין את שעות לימודיו, שעות תפילותיו ושעות עבודתו. ובכל יום עושים חשבון כמה שעות עשה מצוות ומעשים טובים, וכמה שעות עשה לעצמו - אכל וישן, בזבז זמן לבלוי וכדו'. וכך נוהגים לערוך מאזן בכל חודש ובכל שנה. והנה אלו הנפטרים ערכו חשבון לעצמם וראו כי בכל ימי חייהם שהיו כשבעים או שמונים שנה עלי אדמות, ניצלו לתורה ולעבודה רק כשלושים או ארבעים שנה ובשאר הזמן השתמשו לצורכם, ולכן ציינו על גבי המציבה כי מנין שנות חייהם האמיתי הוא שלושים או ארבעים שנה למרות שחיו מעבר לכך. בזה ביאר הרב זצ"ל את הפסוק "ואברהם זקן בא בימים", כי אמנם אברהם אבינו זקן היה מבחינת גיל, דבר שקיים אצל רבים, אך בצד זה יחודיותו היתה בזה שבא בימים – בכל יום ויום עשה את המירב ללא כל בזבוז זמן, וכל ימיו היו אך ורק לעבודת ה' יתברך לשם שמים. כך שגילו הכרונולוגי ומעשיו הטובים היו מקבילים זה לזה. אצל הרב זצ"ל אפשר לומר על זה 'נאה דורש ונאה מקיים'. התמדתו בתורה הייתה באופן כזה של "בא בימים". מאז היותו ילד ניצל כל רגע לתורה ולהפצת תורה. בשקדנותו ובהתמדתו הנדירה, בגאונותו ובבקיאותו העצומה נתעלה ונתעטר בכתרה של תורה. מיום עמדו על דעתו רכון היה בכל שעות יומו על תלמוד. ערימות הספרים משני צדדיו כשהוא יושב בבית ברציפות, מבלי להעיף עין סביבו כשכל כולו שקוע בתורה, אשרי עין ראתה זאת. הגאון רבי יהודה עדס שליט"א ראש ישיבת "קול יעקב" אמר בעת הכתרתו של הרב זצ"ל כרבה של תל אביב, את הפסוק שנאמר על יהושע בן נון: "לא ימיש מתוך האוהל" (שמות, לג', י'). וכך פירש: אתה מוצא תופסי ישיבה שכל זמן שמצויים באהלה של תורה הם הוגים ולומדים, אולם כשיצאו מן האוהל, שוב אינם יושבים באוהלה של תורה. אתה מוצא אפילו בכשרי ישראל, שכיון שיצאו מאהלה של תורה לאהלה של רבנות, נמצאו כמי שפורשים מאהל התורה בגלל עיסוקי ברבנות. ו "אדם כי ימות באוהל" – אינו חופף עליהם. כלפי זה דברה תורה בשבחו של יהושע בן נון: "לא ימיש מתוך האוהל" – שאינו זז לא פרש מאהלה של תורה. גם כשעלה ונתעלה בעסקי הנהגה עם כל זה לא פרש מאהלה של תורה. כזהו מרן הרב עובדיה יוסף הכריז בשעתו ראש ישיבת "קול יעקב" – גם כשנכנס באהל הדיינות, רבנות וצרכי ציבור לא פרש מאהלה של תורה, כי באהבתה ישגה תמיד. והדברים מפורסמים. יהי מליץ יושר טוב עבור כל בני ישראל שאותם כל כך אהב והם השיבו לו אהבה תחת אהבה.