פרשת "וירא" התשע"ד

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

הצלתו של לוט

לוט ניצל ממהפיכת סדום כדברי הכתוב: "ויזכור אלוקים את אברהם, וישלח אל לוט מתוך ההפכה" וגו' (בראשית י"ט, כ"ט). מה הזכות של לוט בעת ההיא להנצל ממהפיכת סדום?

כששאלתי שאלה זו בשולחן שבת את ילדיי, אמר בני הקטן: התשובה פשוטה ביותר, בזכות אברהם אבינו ע"ה, מבחינת זכות אבות, כמו שנאמר בפסוק: "ויזכור אלוקים את אברהם". בתי ענתה שנזקף לזכותו מעשי החסד שעשה בסדום, כפי שמספרים חז"ל שמסר נפשו להכנסת אורחים- דבר שלא מצאנו אצל אברהם אבינו. אולם מתברר, מפי רש"י בשם המדרש, שסיבת הצלתו טמונה באירוע אחר -  זניח לכאורה, קטן ונקודתי, ובלתי מורגש בעליל. אירוע, שאורכו היה אולי שניה ושהיה גלוי אך ורק לקב"ה, שהתקיים שנים רבות לפני היום בו החזיקו המלאכים בלוט והוציאו אותו מעיר החטא והפשע.

מהו אותו המעשה? מביא רש"י: "נזכר שהיה לוט יודע ששרה אשתו של אברהם, ושמע שאמר אברהם  במצרים על שרה אחותי היא, ולא גילה הדבר. שהיה חס עליו, לפיכך חס הקב"ה עליו". כלומר, לוט על פי מדרש זה ניצל לא בזכות אברהם כפשטות הכתוב כי אם בזכות עצמו. בגלל ששמר לרגע קט על זכות השתיקה.

הדברים דורשים הסבר. לוט היה צדיק בסדום, לפחות בתחום מידתו של אברהם אבינו ע"ה, מידת החסד אותה יישם בעולם רשע של סדום ועמורה. "ואף על גב דלא אוליף כל עובדיו", נאמר בזוהר הק', "אוליף למיעבד טיבו עם בריין" (אף על פי שלא למד את כל דרכיו של אברהם, למד להיטיב עם הבריות.) ועל פי פרקי דרבי אליעזר (פרק כ"ה) היה דבוק במידה זו: "והיה מתיירא מאנשי העיר מעשות חסד ביום ויעש בלילה". זאת ועוד, הוא גם חינך את בני ביתו בנתיבות מידה זו עד כדי מסירות נפש. לוט גם שילם מחיר יקר על מזבח קיום מצווה זו. בתו פליטה, שהייתה נשואה לאחד מגדולי סדום, תמכה בסתר באחד מעניי העיר. משנתגלה הדבר, דנו אותה אנשי סדום לשריפה. לוט הצליח גם לחנך את שתי הבנות הנותרות בדרך זו. הן שמרו אמונים למסורת אברהם אבינו בביתו, ככתוב: "ואת שתי הנמצאות", מתרגם האונקלוס: " הנמצאות דאשתכחן מהימני עמך" (י"ט, ט"ו). כלומר, הן היו נאמנות לרוחו של לוט ולא נהו אחר תרבות סדום.

והנה, על פי המדרש, לא היה די בכל אלה כדי להצילו מן הגורל הצפוי לאנשי סדום. והשאלה היא כמובן: מדוע לא עמדו לו מעשי חסדו הגדולים? שאלה שמתעצמת עוד יותר כאשר אנו מתבוננים בחטאם של אנשי סדום שכולה היה הימנעות מעשיית חסד ואכזריות כלפי מי שעושה זאת, כדבר הנביא יחזקאל (ט"ז מ"ט): "הנה זה היה עוון סדום אחותך... ויד עני ואביון לא החזיקה". אם כך הרי בדין היה שלוט ינצל, שהרי איש חסד היה, ומה צורך לחפש לו זכות ישנה משתיקתו לנוכח דברי אברהם? זאת ועוד, מה טמון דווקא ברגע השתיקה שזיכה אותו להינצל עד כדי שממנו צמחה מלכות בית דוד. שהרי מדוע בכלל ירצה לוט  להלשין על אברהם אבינו? למה בכלל שיגלה את סודו, עד כדי כך ששתיקתו נחשבת לו לזכות בלשון העם, מה יכולה הייתה להיות המוטיבציה שלו לצעד כזה?

מוסר השכל נוקב ביותר יש ממדרש זה: כוחו של המעשה, ולו הזעיר ביותר, רב לאין שיעור ממעשים גדולים. הגאון רבי זלמן סורוצקין זצ"ל מביא בספרו "אזנים לתורה" הערה חשובה מפי בנו הגאון. "ממדרש זה", הוא אומר, "יש ללמוד, שלא רק מעשה או מחשבה טובה, אפילו התגברות רגעית על היצר, המסית את האדם להרע- איננה הולכת לאיבוד ביום דין, והיא עשויה לעורר עליו רחמים בשעה שכל זכויותיו  הממשיות כבר נשקלו במאזני המשפט האלוקי ולא היה בהן כדי להכריע את הכף להצלתו". ועל כן הקב"ה החופש כל חדרי בטן ידע שבמעמקי ליבו של לוט החל הרצון להפרד מאברהם שנים רבות טרם הפרידה. כפי שבא לידי ביטוי לאחר שנים בריב הרועים, ורצונו לירש את אברהם התעורר בו שנים רבות טרם פטירתו של אברהם אבינו ואעפ"כ התאפק. זהו מעשה של רגע, המלמד אותנו את השפעתו לדורות עד שזכה שממנו צמחה מלכות בית דוד.

עם זאת, עדיין מעיבה עלינו השאלה, מדוע באמת כל מעשי חסדו של לוט, כפי שמנינו לעיל בקצירת האומר, לא היו מצילים אותו, על פי מדרש זה, מרדת שחת? מדוע דווקא הרהור ההתבגרות על היצר הכריע את כף הזכות? במבט מעמיק, אמרו בעלי המוסר דומה שקיים הבדל משמעותי בין מעשי חסדו של לוט לבין ההתגברות על היצר לא לגלות את סודו של אברהם: "כל הנהגתו של לוט בהכנסת אורחים לא הייתה ממידותיו שלו ולא נבעה כלל מעומק ליבו, רק כחיקוי והעתקה גרידא של מעשי אברהם אבינו. לכן לא עמדה המצווה להגן עליו. מה שאין כן השתיקה ההיא בשעת הסכנה לאברהם, הייתה מיוזמתו ותבונתו שלו, ומשום כך עמדה לו לזכות בעת צרתו."

לוט, כאשר גבר על יצרו באותו רגע קטן במצרים, רגע שכאמור היה גלוי אך ורק לפני הקב"ה, נבע מיוזמה עצמית, אותה לא למד מאברהם. היה זה מעשה מקורי, ורק פעולה מקורית מכה שורש בנפש, משנה את מהותו הפנימית של האדם ומעלה אותו. כך שגדולה מדרגה עצמית ומקורית, גם אם קטנה היא ממעשה גדול, יהיה אשר יהיה, אך נובע מחיקוי.

זאת היתה גדלותם של נשיאי ישראל אשר הקריבו את קרבנות חנוכת המשכן משך שנים עשר ימים, החל מר"ח ניסן, בתום השנה הראשונה לצאתם ממצרים (במדבר, ז'). קרבנותיו של נתנאל בן צוער, נשיא שבט יששכר אשר הקריב ביום השני, היו העתק מדוייק של הקרבנות שהקריב נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה אשר הקריב ראשון. גם קרבנותיו של אליאב בן חלון, נשיא שבט זבולון, אשר הקריב ביום השלישי, היו העתק מדוייק של שני קודמיו, וכן הלאה. כל שנים עשר הנשיאים הביאו את אותה קערת כסף, את אותו מזרק כסף, את אותה הכף וכו'. ואעפ"כ אין התורה כוללת אותם, כמו שאנו היינו נוהגים, במאמר אחד. התורה מייחדת פרשה נפרדת לכל נשיא ונשיא, למרות שהפירוט המדוייק כבר מוכר לנו מהנשיאים שקדמו לנשיא את קרבנותיו אנו קוראים. גם תיאור הפירוט מתחיל במילה "קורבנו", ללא ו' החיבור, הקושרת את הקרבת אותו יום להקרבת הקורבן של אתמול.

וכל כך למה? ללמדך, כי כל נשיא ראה את עבודתו כמשהו חדש ולא כסדר הקרבה החוזר בעצם על עבודתו של קודמו. אמנם הקורבנות היו בהוראת שעה וע"פ הדיבור, אך ההרגש הפנימי של המקריבים היה כשל מי שמקריב על המזבח פעם ראשונה, ללא שהיה מי שקדם לו. הרי לנו מציאות חיצונית הנראית כחזרה וכחיקוי, תריסר פעמים, אך התורה מעידה בכך שהיא מקדישה פרשה שלימה החוזרת על עצמה על ההרגש הפנימי של הנשיאים. ללמדנו כמה גדולה היא מקוריות ועבודה עצמית.

כך מצאנו בפירוש ה"מאור ושמש", על הפסוק: "ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר". השאלה היא, שלפי דברי הגמרא, מה שאמר אברהם "דמשק אליעזר", הרי זה שבח לאליעזר שהוא דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים. מהו אם כן עניין השבח הזה בצמוד לבקשתו מן הקדוש ברוך הוא שאין לו יורש? היה לו לומר: מה תתן לי ובן משק ביתי הוא יורש אותי. מה באה התוספת הזאת: "דמשק אליעזר"?

וכתב בעל ה"מאור שמש" וז"ל: "על כן נראה דדברי חז"ל בגמרא הנ"ל רמזו לנו על עניין אחר, שצריך לידע ולהודיע לבני אדם המתחברים את עצמם לצדיקים שלא ילמדו את עצמם לעשות כתנועותיהם והנהגותיהם כמצוות אנשים מלומדה. היינו מפני שהצדיק הוא עושה כך- יעשה הוא גם כמוהו. כי זהו לא טוב מאוד. רק שילמד לעשות כפי שכלו באמת לאמיתו, לעבוד את ה' יתברך בלב נכון.

וזהו שאמר אברהם אבינו: ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר. שדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים. פירוש, שדולה ומשקה ולומד אותם לעשות מצוות אנשים מלומדה. לעשות מה שרבו עושה וזה לא טוב. והשיב לו ה' יתברך: "לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך". ועדיין היה ירא אברהם שגם יוצאי חלציו יעשו מצוות אנשים מלומדה בלא לב נכון וחכם. על כן הוציא אותו החוצה ואמר לו: "ספור הכוכבים", ואמר לו: "כה יהיה זרעך", פירוש: דוגמת הכוכבים שהם בעלי שכל כדכתיב: "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע". והכוכבים אינם מקבלים כמו המאורות זה מזה. רק כל אחד הוא מאיר בפני עצמו ועל כן המאורות של הכוכבים אינם דומים זה לזה. והבטיחו ה' יתברך שכן יהיה זרעו, שיעבדו את ה' יתברך לפי שכלו ולא יעשו מצות אנשים מלומדה רק הכל באמת".