פרשת מטות–מסעי ה'תשע"ג

קדושת הדיבור

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

ביטוי מעניין ומפתיע אנו מוצאים בתחילת הפרשה ביחס לדברים אותם מוציא האדם מפיו:
איש כי ידור נדר... לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה! (במדבר ל, ג)
גדול מפרשי התורה, רש"י (רבי שלמה יצחקי, חי בצרפת לפני כ-900 שנה), פירש את המילים "לא יחל" באופן הבא: "לא יחל דברו – כמו לא יחלל דברו, לא יעשה דבריו חולין"

אנו רגילים לצפות מבני אדם לעמוד בדיבורם. אמרת – תקיים! אך מהי הסיבה שאכן הדברים שהאדם מוציא מפיו מחייבים אותו? יש כאלו שינסחו את השאלה הזו בצורה בוטה יותר: "אמרתי, אז מה?"
במשפט קצר זה מלמדת אותנו התורה התייחסות שונה לחלוטין מהמקובל. התורה מעניקה לדיבור קדושה. אדם שאינו מקיים את דבריו, הוא מחלל את הדיבור הקדוש.
הדברים הללו אינם מובנים מאליהם. קדושה?! חילול?! מה הקשר בין דיבור ובין קודש וחול? אנו יודעים שיש ימים קדושים, כמו שבת קודש שאפשר לשמור על קדושתה ואפשר חלילה לחלל אותה, אך מדוע מילה שאמרתי יש בה קדושה שאם איני עומד בדיבורי אני עושה מעשה של 'חילול' המחלל את מילתי?
כן! הדיבור הוא קדוש, ואת מהותו וקדושתו נבין כאשר נתבונן במשמעותו של הדיבור ומה שהוא מעניק לנו -  בני האדם.
בני האדם מתייחדים מעל בעלי החיים בכך שיש להם את התכונה המאפשרת יצירת קשרים הדדיים ושמירה עליהם לאורך זמן. למעשה, תכונה זו היא הביטוי הנעלה ביותר של האופי המוסרי שלנו. נאמנות, זוגיות, אחריות, שוויון – כל אלו הם ערכים שיכולים להתקיים רק כאשר מתקיים קשר בין שני בני אדם, קשר הדדי המתאפיין בהכרה של האחד בערכו של הזולת.
והקשר הזה נוצר ונשמר על ידי הדיבור!
היכולת שלנו להביע במילים את יחסנו אל האחר, היא זו שמאפשרת לנו ליצור קשרים מחייבים, קשרים בעלי תוקף שיש בהם נאמנות, שיש בהם הכרה אמיתית באדם נוסף מלבד אני עצמי.
אדם שהדברים אותם הוא מוציא מפיו אינם מחייבים אותו, הוא אדם שאינו מסוגל ליצור קשרים חברתיים. אדם כזה לוקח את הדיבור ו'מחלל' אותו. הוא מרוקן את הדיבור ממשמעות. הוא מייתר את התכונה שמאפשרת לו יחס אל הזולת והופך אותה לכלי שמשמש את עצמו בלבד.
אדם ה'מחלל' את דיבורו הוא אדם שמביט על האחר כיצור שאינו קיים בזכות עצמו. הוא לא מעניק לזולת את מילתו מכיון שהוא אינו מייחס לזולת ערך. אדם כזה הוא אדם לא מוסרי, כי הבסיס היסודי של המוסר הוא ההכרה בערך האחר, וכאשר אדם מדבר אל אדם אחר ואינו עומד בדיבורו, הוא מעביר אליו מילים שאין להן כל תוקף ובזה הוא בעצם מצהיר שהאחר אינו זכאי ליחס אנושי.
זוהי הסיבה שהתורה מייחסת לדיבור קדושה, ומגדירה את אי העמידה בדברים כחילול. כי לומר דברים ולא לעמוד בהם זהו חילול של הערכים המוסריים שעליהם מבוסס האנושות.