פרשת חוקת ה'תשע"ג

הכאה ודיבור

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

בפרשה אותה נקרא בשבת הקרובה מופיע אחד הסיפורים הקשים ביותר שאנו מוצאים בתורה. חשוב לזכור: כל סיפור המסופר בתורה בא ללמד אותנו מסר מסוים ולקדם את חיינו בתחומים שונים. אם לא היה טמון בו מסר כזה, לא היה הסיפור נכתב בתורה. לסיפור שלפנינו פרשנויות רבות ומגוונות שנאמרות ונכתבות כבר שנים רבות. אנו ננסה להתבונן במסר שנוגע לחיינו וטמון בסיפור זה.
הסיפור נוגע למשה רבינו ואהרון הכהן. במשך ארבעים שנה בהם שהה עם ישראל במדבר, מאז צאתו ממצרים ועד לכניסתו אל ארץ ישראל, כיהן משה רבנו בתפקיד המנהיג, המדריך והשופט כאשר עיני העם כולו נשואות למוצא פיו. לקראת סיום השהות במדבר נקלע עם ישראל למצוקה קשה כאשר המים שנבעו מהבאר במשך עשרות השנים האחרונות – חדלו לנבוע עם פטירתה של מרים הנביאה שבזכותה נהנה עם ישראל מהבאר.
העם הצמא והדואג מתקהל ודורש ממנהיגיו – משה ואהרן – מים. שני המנהיגים פונים אל אלוקים בתפילה ומקבלים מענה: "ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו, והוצאת להם מים מן הסלע" (במדבר כ, ח)
במקום לקיים את דבר האלוקים כפשוטו לדבר אל הסלע, נוטל משה את מקלו ומכה בסלע פעמיים, ואכן, יצאו מהסלע מים ראויים לשתיה!
תגובת אלוקים למעשהו של משה, חמורה ביותר. על משה ואהרן נגזר שלא יכנסו לארץ ישראל יחד עם העם אותו הובילו בארבעים השנים האחרונות, אלא ימותו במדבר.
תגובה זו נראית בעינינו הקטנות לא פרופורציונאלית בעליל. אמת, משה מעד ולא קיים את דבר אלוקים במדויק, אך אל נשכח מיהו משה רבנו - המנהיג הגדול ביותר בכל הדורות. זה שעמד בגבורה מול פרעה מלך מצרים, שהנהיג את העם בצאתו לחירות, שבקע את ים סוף לשניים ושהוריד לבני ישראל את לוחות הברית בהר סיני. וכעת, רק בגלל טעות אחת קטנה, אלוקים מחליט לשלול ממנו את החלום הגדול – להיכנס לארץ ישראל?
סיפור זה בא ללמדנו מסר מדהים. בכדי להבין אותו עלינו להיזכר בסיפור דומה שאירע בתחילת שהותו של עם ישראל במדבר. גם אז נקלע העם למצוקה כתוצאה ממחסור במים. אז לא הורה אלוקים למשה לדבר אל הסלע כפי שהורה בפרשתנו, אלא ציווה להכות את הסלע במקלו (ראה שמות יז, ו).
מה הסיבה לשינוי בין שני הסיפורים האלו? מדוע אז הורה אלוקים להכות את הסלע ואילו כאן הורה לדבר אל הסלע?
ארבעים שנה חלפו מאז ההכאה הראשונה של הסלע. אז הייתה זו תקופה קצרה מאד מיציאת העם ממצרים. זה עתה החל העם להתאושש מתקופת העבדות הארוכה שחווה במצרים. אולם הסיפור שבפרשתנו אירע לאחר ארבעים שנה. בשנים אלו התאושש העם, התחשל והתבגר. כעת השפה שהעם מכיר אינה הכאה, אלא דיבור.
כמובן, משה רבינו – הגדול שבנביאים מאז ולעולם – אינו זקוק מאיתנו לאישור, חלילה. אך אולי ניתן להסביר שזו הייתה הטעות של משה רבנו. טעות טראגית שכזו שבעקבותיה נשללה ממנו הנהגת העם בארץ ישראל, כיון שמשה לא הכיר בשינוי העמוק שהתחולל, וממילא לא יכול היה להמשיך להנהיג את העם.
התורה אינה מעלימה או מכחישה את טעותו של משה, אלא מספרת לנו אותה כדי שנלמד ממנה להסתגל לשינויים, להבין שהאדם של אתמול אינו האדם של היום, וזה של היום לא יראה כך גם מחר. כדי שנדע את הכלל היסודי ביותר בחינוך ילדינו, שמאוחר יותר ניסח אותו שלמה המלך בצורה הטובה ביותר: "חנוך לנער על פי דרכו [כדי ש-] גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כב, ו).