פרשת נשא ה'תשע"ג

תורת הגמילה המקראית

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

בפרשה שנשמע בשבת הקרובה בבית הכנסת קיימת הנהגה ייחודית: מצוות הנזירות. כאשר אנו שומעים את המושג "נזיר" אנו מדמיינים אדם הפרוש לחלוטין מכל הנאות העולם, אינו נושא אישה, מתבודד ומענה את עצמו. אך הנזיר עליו מדברת התורה אינו כזה.
מדובר באדם שקיבל על עצמו למשך שלושים יום שלושה דברים: לא לשתות יין, לא להתגלח או להסתפר ולא להתקרב לגופת מת. בתום תקופה קצרה זו, מורה התורה ל"נזיר" זה להתגלח ולשתות יין ומתירה לו להתקרב למתים.
יחס התורה לאדם זה הוא דו ערכי. מצד אחד, מגדירה אותו התורה כאדם קדוש: נזר אלוהיו על ראשו... כל ימי נזרו קדוש הוא לה' (במדבר ו, ז-ח)
מצד שני, מכנה אותו התורה "חוטא": וכיפר עליו [הכהן] מאשר חטא (שם שם, יא)
מה פשרו של יחס מורכב זה? האם רואה התורה את ההתנזרות מהנאות העולם כחטא, או כקדושה?
במצוות הנזירות מתגלה לנו תורת הגמילה המקראית.
החיים המהנים, התוססים והשמחים, זוהי הדרך אותה רואה התורה כרצויה. בניגוד לדתות אחרות, אין היהדות מעלה על נס את הנזיר הפורש מחיי החברה, אין היהדות מביטה בעין יפה על אדם המביא על עצמו סבל. אדרבה, דמות האדם הרצוי, בעיני התורה, הוא זה החי ואף נהנה מחייו, כמובן בגבולות שתחמה לו ההלכה היהודית. גבולות המאפשרים לו בקרה מוסרית על רצונותיו, ואינם נותנים לו להיגרר אחר ההנאות ללא שליטה.
אך, לעיתים, שם האדם לב שהוא מאבד את השליטה בתאותיו. הוא מרגיש בעצמו שהוא נסחף אחר יצריו ללא בקרה. במצב כזה, מציעה לו התורה לקחת 'פסק זמן'. במשך חודש ימים הוא מתנזר מן היין ואינו מטפח את גופו על ידי גילוח ותספורת. שלושים יום אלו של איפוק יביאו אותו לאיזון ויחזירו לו את כושר השליטה על הנאותיו.
אכן, אדם כזה הוא "קדוש", אך עליו לזכור כי אין זה המצב הרצוי. אם היה מתבונן כראוי במעשיו, לא היה נזקק לחודש של גמילה. אם היה מבקר את מעשיו ושולט בתשוקותיו, היה יכול להמשיך לטפח את גופו וללגום מפעם לפעם כוס יין בהנאה. לכן, קיים גם מימד של "חטא" בנזירות.
כבר שנים רבות מאוד שמנהג הנזירות אינו קיים כמעט בעם היהודי, אך המסר של הנזירות תקף לחיינו גם כיום. אם נשכיל ליהנות מהחיים בצורה מבוקרת ונדע להציב לעצמנו גבולות מוסריים, אז תהיה הנאתנו מושלמת וראויה וחיינו יהיו חיים יהודיים, מוסריים ומהנים.