פרשת בהר-בחוקותי ה'תשע"ג

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

הפרשיות שנקרא בשבת הקרובה בבית הכנסת, פרשות בהר-בחוקותי, פותחת במצוות השבתת עבודת האדמה בכל שנה שביעית – שנת ה'שמיטה'. "כי תבואו אל הארץ... ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך... ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה' - שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר... שנת שבתון יהיה לארץ. והייתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך, ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול." (ויקרא כה, ב-ז)

שש שנים היה החקלאי עמל בשדותיו. חורש, זורע וקוצר. זומר ובוצר. ואז, לאחר שש שנות עבודה מאומצת – שביתה! המשק כולו משותק. שנה שלמה, 354 יום (שנת לבנה), שביתה כללית.למה? עבור מה? למי זה כדאי?
שש שנים חי האדם במירוץ אין-סופי אחר הפרנסה והקיום, הכסף והמעמד. זורע שדות ומפיק רווחים נאים מן היבולים. שש שנים שבמדינה שולטים חוקי היצע וביקוש, תנודות שערים ומחירים. בכל זה נכנסת כמובן גם מעט רמאות המועילה לעסקים אך מזיקה לנשמה.
ואז, קורה השינוי המופלא. בתוך כל המולת החיים נעצרת המכונה האדירה הסוחפת עימה את האדם אל מחוזות הרדיפה אחר הממון. לא ליומיים ולא לשבוע. שנה שלמה – שביתה!
שנה שלמה שבה ניצב האדם מול רכושו, כאורח ולא כבעל-הבית. כעת, בשנה זו, יבולי השדות אינם שלך, חקלאי יקר, אלא "לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך... ולבהמתך ולחיה". בשנה זו שווה אתה, חקלאי יקר, אל העבד, השכיר, הבהמה והחיה. בשנה זו, האדמה – של כולם היא. ללמדך, שגם בשש השנים בהן עבדת את האדמה, לא בעל-הבית היית עליה, אלא מופקד היית לנהוג בה בצדק וביושר, להעניק מיבול אדמתך לחלשים, לנזקקים, לשולי החברה, ואף לחיות ולבהמות.
מסופר על שני יהודים שפרץ ביניהם סכסוך על חלקת אדמה. אחד טען כי קרקע זו שלו היא, ואילו השני טען כי היא שייכת לו. הדברים הגיעו לבית המשפט ואף שם לא הושגה הכרעה ביניהם. בלית ברירה, פנו לרב העיר שיפשר ביניהם. שמע הרב את טענותיהם ונוכח שאכן ההכרעה קשה. פנה אליהם ואמר: "רצוני לראות את חלקת האדמה עליה אנו דנים. אנא התלוו אלי". הצדדים הניצים יצאו יחד עם הרב אל מחוץ לעיר, לבדוק את קרקע המריבה. בהגיעם, התכופף לפתע הרב והניח את אוזנו על האדמה, והאזין...
אל מול המחזה המוזר עמדו שני הטוענים לבעלות ולא הצליחו להסתיר את פליאתם. חייך אליהם הרב ואמר: "שמעתי את טענותיכם ונוכחתי שאכן קשה עלי להכריע בנידון. החלטתי לשמוע מה בפי האדמה עצמה... מה דעתה, למי היא שייכת?". השומעים הביטו ברב בתימהון מהול ברחמים, אך הרב המשיך בדבריו: "ומה אתם חושבים - מה ענתה לי האדמה? – היא טוענת שהיא אינה שייכת לאף אחד משניכם. להיפך, שניכם שייכים לה! מה להם לריב ולהתקוטט – אמרה האדמה – והרי היום או מחר שניהם יגיעו אלי...
הבינו שניהם את הרמז הגלוי, ומרוב בושה כבשו את פניהם בקרקע והסכימו מיד להתפשר.
לקח זה שמלמדת אותנו מצוות השמיטה, עודנו רלוונטי גם בימינו אנו, כאשר רוב בני האדם אינם עוסקים בחקלאות. כל עוד מהלך האדם על פני האדמה וחש תחושת בעלות עליה, ראוי הוא לתזכורת זו: הרכוש שברשותך ניתן לך לא רק כדי שתפיק ממנו רווחים אישיים, אלא על מנת שתנהג בו בצדק, בהגינות ובחמלה; על מנת שתזכור תמיד את העניים והחלשים ותסייע להם מממונך.