ל"ג בעומר ה'תשע"ג

בס"ד

ערך התורה ומשמעותה המוסרית

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

ביום ראשון הקרוב יחגוג העולם היהודי את 'לג בעומר' – היום השלושים ושלושה ב'ספירת העומר' שמתחילה בחג הפסח ומסתיימת חמישים יום לאחר מכן, בחג השבועות.
בכל מקום ריכוז יהודי חוגגים את 'לג בעומר' באמצעות הבערת מדורות, קטנות או גדולות, אך במקום אחד, מירון, יישוב קטן בצפונה של ארץ ישראל, 'לג בעומר' הוא יום חג המוני. מאות אלפים עולים לקברו של התנא רבי שמעון בר יוחאי, מתפללים, מבעירים מדורות, שרים, רוקדים ועורכים סעודות חגיגיות.
מה הקשר בין רבי שמעון בר יוחאי ל'לג בעומר'? ומהי בכלל הסיבה לחגיגה ההמונית הנהוגה ביום זה?
ימי 'ספירת העומר' הם ימים המבטאים את הציפייה של העם לחג השבועות שבו ניתנה התורה במעמד הר סיני. באמצעות הספירה היומית מבטא האדם את המשמעות העיקרית של החירות לה זכינו בחג הפסח, משמעות רוחנית ששיאה חמישים יום לאחר היציאה מעבדות לחירות, בנתינת התורה על הר סיני.
מלבד משמעות זו של ספירת העומר, קיימת משמעות נוספת לימים אלו, משמעות שמשלימה את הרעיון של הציפייה לנתינת התורה, ומחדדת את הערך הרוחני של התורה ואת התועלת המוסרית שאנו אמורים להפיק מלימוד התורה.
לפני כאלפיים שנה, לאחר חורבן בית המקדש השני, חי גדול התנאים רבי עקיבא. לרבי עקיבא היו עשרים וארבעה אלף תלמידים אותם הוא לימד תורה, אך הפריחה הרוחנית העצומה שיצר רבי עקיבא נקטעה בעקבות טרגדיה נוראית, כפי שמסופר בתלמוד:
"שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא, וכולם מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שומם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום, רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון [בר יוחאי] ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה"
(תלמוד בבלי, מסכת יבמות דף סב)
אנו קוראים כאן על אסון רחב היקף, שעל פי המסורת התרחש בימים אלו, בין חג הפסח ל'לג בעומר'. עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא, שהיו המובחרים שבלומדי התורה באותו דור, נספו במגיפה קטלנית.
את האובדן הזה אנו מנציחים עד היום בתקופה זו באמצעות הימנעות מעריכת חתונות בין חג הפסח ל'לג בעומר', ואת הפסקתה של המגיפה הקטלנית אנו מציינים באמצעות החגיגה ב'לג בעומר' – התאריך בו פסקו תלמידי רבי עקיבא למות, כאשר מרכז החגיגה מתקיים בקברו של רבי שמעון בר יוחאי, אחד מחמשת התלמידים שנותרו לרבי עקיבא, שיום פטירתו חל בתאריך זה, שבשעת הסתלקותו גילה לנו את תורת הקבלה וביקש לשמוח בעבור כך ביום זה.
שתי נקודות מדגיש התלמוד בסיפור טרגדי זה וראוי לנו לתת את דעתנו עליהן.
גודל הטרגדיה: את האסון של מיתת תלמידי רבי עקיבא מגדיר התלמוד במילים כמעט בלתי נתפסות "והיה העולם שומם". לאחר מותם של המובחרים שבתלמידי החכמים איבדה האנושות את היקר שבנכסיה. מדע, כלכלה, רפואה ושאר נכסי הרוח שהעולם עשוי להתפאר בהם מתגמדים אל מול האובדן של לומדי התורה. עולם שומם – זוהי הגדרה שמעניקה לנו מבט שונה על נחיצותו ומשמעותו של לימוד התורה ותרומתו לעם ישראל ולעולם כולו.
סיבת האסון: התלמוד אינו נמנע מציון הסיבה למותם של תלמידי רבי עקיבא – "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה". תלמידים אלו, למרות גדולתם בתורה, לא השכילו להפנים את המסר העיקרי אותו טורחת התורה להנחיל לנו: ערכים מוסרים, אהבת הזולת ונתינת מקום של כבוד לכל אדם באשר הוא. רבם, רבי עקיבא, היטיב להגדיר זאת במשפט הידוע "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול התורה". תלמידיו שלא הלכו בדרכו ולא התנהלו ביניהם בכבוד, העמיקו את המחלוקות ביניהם ולא ניסו להתגמש ולהגיע לפשרות שיאפשרו קיום משותף ומכובד, נספו באסון כבד המלמד אותנו כי לימוד תורה ללא הפנמה של ערכי המוסר הוא מתכון בדוק לאסון חברתי ואנושי.
שתי נקודות אלו שמציין התלמוד בסיפור מיתתם של תלמידי רבי עקיבא, משלימות זו את זו. מבט זה על ערכו של לימוד התורה יחד עם ההפנמה של ערכי המוסר שבתורה, מהווים יחד את ההכנה המתאימה לחג השבועות – יום נתינת התורה אותו חוגג העם היהודי מדי שנה.