פרשת אמור ה'תשע"ג

מחוץ לשרשרת המזון

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

במשפט קצר אחד המופיע בפרשת השבוע, פרשת 'אמור', מגדירה התורה את היחס הראוי בין בני האדם לבעלי החיים, גם לאלו שהוא משתמש בהם ואוכל אותם להנאתו: "ושור או שה, אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב, כח)

מהו פשרה של הוראה זו ומה היא באה ללמד אותנו? מדוע הקשר המשפחתי בין בעלי החיים אמור למנוע מאיתנו לשחוט אותם באותו יום?
בעולם החי קיימות 'שרשראות מזון' ישנן בעלי חיים מסוימים שמשמשים כמזון לבעלי חיים אחרים. לדוגמא, חרקים משמשים כמזון ללטאות, והלטאות משמשות כמזון לעופות דורסים. כך מתנהל עולמם של בעלי החיים, בחוקיות קבועה שעלינו להיזהר שלא להפר אותה ולהזיק לבעלי החיים – ובסופו של דבר גם לעצמנו.
האדם, למרות היותו דומה בגופו לבעלי החיים, שונה מהם באופן מהותי. לא רק התבונה הרבה שבה ניחן האדם מייחדת אותו, שכן גם בין בעלי החיים קיימות רמות שונות של תבונה. ופער תבוני, גדול ככל שיהא, אינו הופך את האדם ליצור שונה במהותו. ההבדל המהותי הקיים בין האדם לשאר בעלי החיים נובע מהמצפון המוסרי הקיים אצל האדם. בעלי החיים פועלים על פי דחפים המונחים על ידי צרכיהם, אך האדם אינו פועל רק על פי דחפים של עצמו אלא גם על פי תפיסת עולם ערכית המביאה אותו לראיית דבר מסוים כראוי ודבר אחר כאינו ראוי.
בעלי חיים, מכל סוג שהוא, אינם נמנעים, למשל, מגניבה, אלא אם הגניבה מסכנת אותם ברמה המיידית. לעומת זאת, האדם, נמנע מגניבה משום שזה מעשה שאינו ראוי. הוא מכיר בכך שיש מעשים שלא יסכנו אותו, והם יכולים להיות אפילו נוחים ומשתלמים, אך הוא נמנע מעשייתם מפני שהם נוגדים את התפיסה הערכית שלו.
אך מצד שני, ייחודיות זו של האדם עלולה להיפגם על ידי הכנסתו לשרשרת המזון הקיימת בטבע. האדם האוכל בשר של בעלי חיים, ויודע שחלילה הוא עלול להיטרף על ידי בעלי חיים אחרים, עשוי לשנות את תפיסתו ולראות את עצמו כחלק מעולמם של בעלי החיים הפועלים על פי כללי הישרדות בלבד.
סיכון זה מביא את התורה להציב כללים מוסריים דווקא בתחום האכילה. אחד הכללים הוא זה שציטטנו למעלה: "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד". כאשר אתה נוטל בהמה ושוחט אותה לצרכיך, עליך לזכור את השוני בינך לבין בעלי החיים האחרים, וגם כאן אמורה התפיסה הערכית להוביל אותך, ולשם כך עליך לנהוג באופן מוסרי גם כאן.
שחיטה של אב ובנו, או אם ובנה, גם כאשר בעלי החיים רחוקים זה מזה ואינם מודעים לשותפות הגורל שלהם שהובילה אותם להישחט ביום אחד, יש בה אלמנט של השמדה, דבר החורט בלב האדם אכזריות ומטשטש את תפיסתו הערכית. לשם הריגת שני דורות של בהמות ביום אחד, דרוש קור רוח המסוכן לנו, כבני אדם מוסריים. אנו עלולים לאבד בעקבות כך את הרגישות ואת יכולת ההקשבה למצוקות האחר, גם אם הוא שונה מאיתנו וכלל אינו בן אדם.
שמירה על מוסריות, גם בשעה שאנו – לכאורה – נוטלים חלק בשרשרת המזון, תוביל אותנו לשמירה על ערכי המוסר בשאר תחומי החיים, ותזכיר לנו שאיננו ככל בעלי החיים המונעים רק על ידי דחפים ורצונות, אלא יש בנו משהו אחר, שונה, שבזכותו יש לנו את הרשות לחוש שיש לנו זכות קדימה על פני בעלי החיים.