פרשת אחרי מות–קדושים ה'תשע"ג

קדושה אנושית – חברתית

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

רשימת ההדרכות ליצירת חברה אנושית מתוקנת המופיעה בפרשתנו כתובה תחת כותרת מעניינת הטעונה בירור. "קדושים תהיו" כך פותחת הפרשה ואף נקראת בשם זה, כשלאחר הצהרה כללית זו מופיע פירוט נרחב של הוראות כיצד אמורה להתבטא אותה 'קדושה' בחיינו:

"לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו, ולא תשבעו בשמי לשקר... לא תעשוק את רעך ולא תגזול, לא תלין פעולת שכיר איתך עד בקר, לא תקלל חרש ולפני עיור לא תיתן מכשול... לא תעשו עוול במשפט, לא תישא פני דל ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפוט עמיתך... לא תלך רכיל בעמיך, לא תעמוד על דם רעך...  לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא, לא תיקום ולא תיטור... ואהבת לרעך כמוך..." (ויקרא יט, יא-יח)

מה הקשר בין כל ההדרכות הללו לכותרת שתחתיה הן מופיעות? מדוע האדם שאינו גונב, אינו מרמה, שופט בצדק, אינו מרכל, אינו נוקם, אוהב את האדם באשר הוא – מכונה 'קדוש'? ואולי יש לברר יותר לעומק מהי בכלל "קדושה"?

כאשר אנו מדברים על אדם קדוש, הפירוש השכיח והמקובל הוא שמדובר באדם שפרש מן החברה האנושית, אדם מסתגף ומבודד, נזיר החי לעצמו אי שם או שקוע במדיטציה שנים ארוכות. זהו המובן המקובל של התואר 'קדוש'. אך התורה מלמדת אותנו שתפיסה זו היא שגויה. פסגת הקדושה אינה מתבטאת בנסיגה מן החיים אלא להיפך, ביצירת חיים חברתיים פעילים על פי עקרונות מוסריים – זוהי ה'קדושה' היהודית.

מדוע אכן הוענק תואר ה'קדוש' לאדם מוסרי המשפיע לטובה על החברה ועוסק בתיקונה?
זאת מפני שפירוש המושג 'קדושה' הוא אכן פרישה ונסיגה, אך לא מן החברה האנושית אלא מן התפיסה האגואיסטית המציבה את האדם במרכז החיים. תפיסה כזו מביאה לידי כך שכל אדם דואג קודם כל לעצמו, מה שמביא ליצירת חברה מושחתת מרובת עוולות. אך תפיסה 'קדושה' מציבה במרכז החיים את עקרונות המוסר והצדק, ויוצרת חברה שבה כל אדם דואג לזולתו, חברה אנושית מופלאה שמורכבת מאנשים הדואגים קודם כל ליישום עקרונות היושר, ההגינות והמוסר.

תיאור זה נשמע אוטופי, על גבול הדמיוני. אנו מביטים על החברה הגורסת את הכלל "החזק שורד", ושואלים את עצמנו: האם תיתכן חברה אחרת, שבה "הישר שורד"?
למעשה, עצם העיסוק בשאלה זו הוא אחד הגורמים המונעים את יצירתה של חברה מופלאה זו. שהרי בכך אנו מבטאים את ציפייתנו שכולם ינהגו ביושר, ואיננו מתמקדים בחובות המוסריות המוטלות עלינו בעצמנו. כאשר כל אחד מצפה שהזולת יהיה ישר, אף אחד לא ימלא ציפייה זו. התממשות חזון זה תיתכן רק כאשר כל אחד יתמקד בחובות המוסריות המוטלות עליו בעצמו, ולא יצפה לתגמול חברתי הולם. רק אז, רק בדרך זו תוכל החברה האנושית להיות מתוקנת ולהיות "גן עדן עלי אדמות".

פרשת השבוע מציעה בפנינו הזדמנות לאמץ עקרונות נעלים אלו, להתמקד במוטל עלינו, להיות הוגנים כלפי הזולת, כלפי המשפחה, כלפי החלשים מאיתנו, וליצור חברה קדושה, חברה אנושית ידידותית והוגנת – דבר שאין אדם שאינו מייחל אליו.