פרשת תזריע–מצורע ה'תשע"ג

חברה ללא רכילות

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

מחלת ה'צרעת' המופיעה בפרשתנו, עשויה להטעות מעט את הקורא. רבים מחוקרי המקרא שניגשו לפרשה זו מתוך עולם המושגים שבו הם חיו, הבינו כי התורה מציעה בפרשה זו דרך התמודדות עם מחלה מדבקת (כמו מחלת הנסן) על ידי בידוד של החולה והשגחה שלא ישהה בקרבת בני אדם אחרים, על מנת שלא תעבור אליהם מחלתו.
אולם, מעיון בהלכות המצורע הסיקו פרשנים דגולים כי פרשנות זו לא תיתכן. לא נאריך בהוכחותיהם, אך נציין את ההלכה כי אדם שמחלת הצרעת התגלתה בגופו בימי העליה ההמונית לירושלים בחגי ישראל, נדחה הסגרתו ובידודו לאחר ימי החג, למרות שדווקא בימים אלו עלולים רבים המצטופפים בירושלים להידבק בה. הלכה נוספת המגבילה את דיני הצרעת ליהודים בלבד, לעומת אדם שאינו נמנה על העם היהודי ואינו נשלח לבידוד אף אם הופיעו בגופו סימני הצרעת, מוכיחה אף היא שאין מדובר במחלה מדבקת כפי שאנו מכירים אותה.
מהי אם כן הצרעת המקראית, ומה פשר צורת ההתמודדות שמציעה התורה על ידי בידודו של המצורע למשך שבוע או שבועיים?
בימינו, מחקרים רבים עוסקים ביחסי הגומלין שבין נפש האדם וגופו. לדוגמא, השימוש בליצנים רפואיים כחלק מתהליך החלמה ממחלות קשות נפוץ יותר ויותר בשנים האחרונות. זאת מפני שאדם שנפשו בריאה, הדבר משפיע ומיטיב גם עם גופו, לעומת אדם שמצב רוחו ירוד ואף סיכויי החלמתו פוחתים.
הצרעת המקראית היא מקרה קיצוני של אדם הלקוי ביחסי אנוש, מה שגורם להופעת מחלת עור בגופו הדורשת התמודדות מיוחדת.
מחלת הצרעת, כך מלמדת אותנו התורה, מופיעה בהקשר ישיר לעבירה של 'לשון הרע'. בניגוד למקובל לחשוב, לשון הרע אינו בהכרח שמועה שקרית המופצת על אדם מסוים. גם שמועה אמיתית ומבוססת, אם אינה נאמרת לצורך תועלתי, היא בכלל לשון הרע האסור באמירה.
כאן נשאלת השאלה: מדוע? אם אדם אכן התנהג באופן לא ראוי, מדוע לא לספר זאת? הרי זו אמת!
סיפור ידוע המובא בתלמוד מספר על אדם שבא בפני אחד מגדולי התנאים, הלל הזקן, כשבקשה מוזרה בפיו: מעוניין אני, כך אמר, להצטרף אל העם היהודי ולהתגייר, אך אעשה זאת בתנאי שאתה, הלל, תלמד אותי את כל התורה בשעה שאני עומד על רגל אחת. לא פחות! הלל לא התבלבל ולא השיב לו שהדבר אינו אפשרי, שהרי לימוד התורה הוא מקצוע רחב הדורש בדרך כלל שנים רבות של למידה. הוא הסכים לתנאי זה ואמר לו משפט קצר הממצה את הגישה המוסרית של התורה, וכך השיב לו: "מה ששנוא עליך – אל תעשה לחברך". זהו העיקרון המרכזי של תורת ישראל כפי שהגדיר אותו הלל.
על פי משפט יסודי זה נוכל להבין את הסיבה שאסור לספר לשון הרע גם כאשר הסיפור הוא אמיתי. לכל אדם קורה שהוא מתנהג בצורה שאינה תואמת את העקרונות המוסריים בהם הוא מאמין. יש אדם שנכשל בשקר, ויש אדם שנכשל בעבירה אחרת ויש שמתנהג בצורה לא נאותה כלפי בני משפחתו. וכאן על כל אחד להיעצר ולחשוב: האם הייתי רוצה שאנשים ידעו על ההתנהגות שלי? האם אני מעוניין שהעובדה שאני נכשל מדי פעם תיהפך לדבר מפורסם? ברור שהתשובה על כך שלילית. והאם ראוי שאעשה לאדם אחר את מה שאני כל כך לא מעוניין שיעשו לי?!
חברה מתוקנת היא חברה שבה בני אדם אינם עסוקים בשפיטה של זולתם, אלא בהתבוננות אל תוך עצמם ובניסיון לשפר את המצב המוסרי שלהם עצמם.
העיסוק ברכילות הוא עיסוק זול, שמשחית את האדם בזה שהוא עסוק בחטאי אחרים במקום בניסיון לתקן את עצמו. את החברה המאבדת את האמינות והאחווה הדרושים כל כך לצורך יצירתה של חברה שטוב ונעים לחיות בה.
המצורע המקראי הוא אדם שעיסוקו המרכזי הוא שפיטה של אחרים וסיפור חסרונותיהם. אדם כזה שנפשו מושחתת כל כך, גורם לכך שיופיע בגופו מחלת 'צרעת' הבאה כתוצאה מיחסי הגומלין שבין הנפש והגוף. מחלה כזו באה בגלל המחלה פנימית שבו והיא מעידה על ריקבון נפשי ומוסרי של אדם שאין לו בעולמו אלא עיסוק ברכילות ובהוצאת דיבה, ומשום כך גופו נחלה.
ההתמודדות של התורה היא בדיוק במישור זה: בידוד. האדם שבגופו הופיעה הצרעת נשלח לבידוד של שבוע-שבועיים. בזמן זה, כשתחסר לו החברה האנושית אליה הוא מורגל, תהיה לו הזדמנות להתבונן בצורך הנפשי של האדם בחברה תקינה. בימים אלו הוא ילמד איך מרגיש האדם שהחברה הפנתה אליו עורף והוא מבודד חברתית, כתוצאה מסיפורי הרכילות המופצים עליו. לאחר הבידוד הקצר, ישוב המצורע אל החברה האנושית עמוס בתובנות מוסריות, ויצטרף אל המאמץ לבנות חברה מתוקנת ובריאה שהרכילות אינה מקובלת בה כתופעה לגיטימית, וכל פרט מהחברה עסוק בשיפור מצבו המוסרי ולא בחיטוט בחטאיהם של חבריו.