פרשת צו ה'תשע"ג – שבת הגדול פרשת צו ה'תשע"ג – שבת הגדול הרב שמואל רבינוביץ תודה המונית בין הקרבנות המופיעים בפרשת צו, נמצא קרבן, אשר יש לו משמעות גם עבורנו, בני העם היהודי החיים שנים רבות ללא בית המקדש וללא הקרבנות. אדם שהיה במצב מסוכן וניצל ממנו, כגון חולה מסוכן שהבריא, או אדם חף מפשע שנכלא בבית הכלא ושוחרר ממנו, צריך – כך מלמדת אותנו פרשתנו – להביא לבית המקדש קרבן 'תודה'. קרבן זה מתייחד בכך שמתלווה אליו כמות אדירה של לחם המיועד לאכילה על ידי האדם שהתרחש לו הנס. ארבעים ככרות לחם גדולים – זוהי הכמות אותה עליו לאכול. פרט נוסף החשוב להבנת העניין הוא, שאת ככרות הלחם עליו לאכול בתוך זמן קצר: עד חצות הלילה שלאחר הבאת הקרבן. אם נניח שאותו אדם הביא את קרבן ה'תודה' בבוקרו של יום, הרי שנותרו לו שש עשרה שעות בלבד לאכילת כמות גדולה זו. כמובן, אדם אינו יכול לאכול כמות כזו בזמן קצר זה, ולכן הוא רשאי לשתף באכילת הלחמים את כל מי שהוא חפץ, ובלבד שכל ככרות הלחם ייאכלו עד חצות הלילה הקרוב. מהי המטרה של סעודה המונית זו? ומדוע עליה להתבצע אך ורק בצמוד לקרבן ה'תודה' ולא יחד עם כל קרבן אחר שהאדם מביא? הרב נפתלי צבי יהודה ברלין ("הנצי"ב"), מגדולי פרשני המקרא במאה הקודמת וראש ישיבת וולוז'ין שברוסיה, סיפק ביאור שמלמד אותנו את ערכה של התודה. כאשר התרחש לאדם נס, הוא ניצל ממוות או מסכנה מיידית אחרת, הוא מלא רגשות תודה לאלוקים. יתכן שהוא כבר היה מיואש ממצבו, וראה בעיני רוחו את המוות המתקרב, והנה הוא נחלץ מהצרה, הבריא או שוחרר, וכעת הוא מבטא את תודתו באמצעות הבאת קרבן 'תודה' לבית המקדש. אך זה אינו מספיק. אותו אדם שהסכנה ריחפה מעל ראשו חש צורך עמוק לשתף אנשים אחרים ברגשותיו ובתחושת הכרת הטוב שנפשו מלאה ממנה. כולנו מכירים תופעה זו מקרוב, כאשר אדם ניצל מסכנה גדולה, פיגוע או מחלה חלילה כדומה, הוא אינו מסתפק באמירת תודה חרישית, אלא חש צורך לשתף את מכריו ולעיתים גם כאלו שאין לו היכרות עימהם, ברגשות ההתפעלות והתודה המפעמים בו. לעיתים במקרים כאלו, אדם אף עושה מאמץ להגיע אל כלי התקשורת ולשתף את העולם כולו בנס שהתרחש לו. זוהי תופעה טבעית, מוכרת ואף בריאה, המביאה תועלת לאדם עצמו ולסביבה המשתתפת עמו בנס שאירע לו. התורה מכירה את הצורך הבריא הזה ונותנת לו ביטוי על ידי כמות הלחמים הגדולה המתלווה אל קרבן ה'תודה'. אדם זה, שיוצא עתה מבית המקדש ובידו ארבעים ככרות לחם גדולים הצריכים להיאכל בתוך שעות ספורות, פונה אל מכריו, ואם אין לו כאלו בירושלים הוא פונה אף אל אנשים זרים ומבקש מהם להשתתף עמו באכילת הלחם. כמובן, אנשים ישאלו אותו על מה החגיגה, מה קרה שהוא 'פותח שולחן' סתם כך ביום בהיר, והוא ישיב להם ויספר להם על הנס הגדול שהתרחש לו ועל הסכנה ממנה ניצל. באמצעות לחמים אלו מביאה התורה את רגשות התודה של האדם הפרטי לשיאים. על ידי שיתוף הנס הפרטי בפרסום רב, מביא האדם לידי ביטוי מקסימאלי את רגשותיו ואת התחושה הנעלה של מי שניצל מסכנה. כך גם יכירו בני אדם רבים את טובו של אלוקים המשגיח על האדם ועוזר לו בשעת צרה, וידעו אף הם לפנות בשעת מצוקה אל אלוקים ולבקש ממנו הצלה. כיום, כשבית המקדש אינו קיים, אדם שהיה בסכנה ויצא ממנה, מברך בפני עשרה אנשים (בדרך כלל בבית הכנסת בשעת קריאת התורה) ברכת "ברוך אתה... הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב", ואף נהוג לערוך 'סעודת הודיה' ולשתף את המכרים וקרובי המשפחה בסיפור הנס, ממש כפי שהיה מביא קרבן ה'תודה' עושה עם ככרות הלחם המרובים שהיה מביא. שבת זו הצמודה לחג הפסח מכונה "שבת הגדול". כינוי זה ניתן לשבת שלפני הפסח על שם הנס הגדול שאירע בה לאבותינו כאשר היו במצרים, ימים ספורים לפני שחרורם הסופי ויציאתם לחירות. בלילה שלפני יציאת מצרים, חגגו בני ישראל את חג הפסח לראשונה על ידי אכילת 'קרבן הפסח'. קרבן הפסח הוא כבש הנצלה ומוגש לשולחן המשפחתי בטקסיות מרשימה בליל החג – ליל הסדר. בני העם היהודי שקיבלו הוראה ממשה רבנו ליטול כבש לכל משפחה מספר ימים קודם החג, לשחוט אותו ולאוכלו בליל החג, חששו ששכניהם המצריים לא יראו בעין יפה את שחיטת הכבש ואכילתו החגיגית, והפחד מזעמם של המצריים הרתיע אותם מהציות למצווה זו. אך העם היהודי עמד בגבורה בניסיון, התגבר על החשש ואכל את קרבן הפסח, ולמרבה הפלא, שכניהם עובדי האלילים ראו כיצד היהודים שוחטים, צולים ואוכלים את הכבשים, ולא הגיבו כמצופה בכעס ובאלימות. נס זה היה הפתיח של שרשרת הניסים המופלאה שהתרחשה ביציאת מצרים, ולזכרו מכונה השבת הצמודה לחג הפסח "שבת הגדול". 
|
לוח עברי
חגים ומועדים