פרשת ויקרא ה'תשע"ג

בס"ד

להקריב ולהתקרב

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

בשבת הקרובה נתחיל לשמוע בבית הכנסת את פרשיות ספר 'ויקרא'. ספר זה עוסק בחלקו הגדול בנושא הקרבנות שיש להקריב בבית המקדש. נושא זה אינו מוכר לרבים, ואף מעלה תמיהה, שלא לומר סלידה, בקרב האדם המערבי, מכמה היבטים.
ראשית, שואל בן המאה ה-21, האם לאלוקים יש צורך במזון? האם בעלי החיים המוקרבים בבית המקדש ממלאים חסר כלשהו הקיים, כביכול, אצל אלוקים? שנית, הוא תמה, להיכן נעלמים הרחמים והרגש המוסרי כאשר מדובר על בעלי חיים? האם תופעה זו של שחיטת בעלי חיים אינה מבטאת אכזריות?
תמיהה זו מתחדדת כאשר אנו קוראים בתורה על איסור 'צער בעלי חיים', כמו מצווה מיוחדת לפרוק עול כבד מעל גבה של הבהמה הנושאת אותו, או על איסור להתקין מחסום על פיה של הבהמה העובדת בשדה כדי שלא למנוע בכך את האפשרות שלה לאכול תוך כדי עבודה. דוגמאות בודדות אלו - מתוך רשימה ארוכה של מקומות בהם מתחשבת התורה בצערם של בעלי החיים מלמדות אותנו שהתורה אינה מתעלמת מצערם של בעלי החיים. מה, אם כן, פשר הרעיון הלא-מוסרי, לכאורה, הקיים בהקרבת הקרבנות?
שלישית, דמיונו של האדם המתקדם והמודרני אינו מסוגל לתפוס תועלת כלשהי, אותה ניתן להפיק ממראה כה מחריד של בהמה נשחטת ומוקרבת על המזבח.
אכן, שאלות קשות!

ביאור הנושא הזה אינו כה פשוט, והרעיון העומד מאחורי הקרבת הקרבנות הוא עמוק במיוחד. ננסה לבאר אותו במילים קצרות.
אנו רגילים לפרש את המושג 'קרבן' כדבר שהאדם נותן מעצמו למען הזולת או למען רעיון כלשהו. אך מילה זו מבטאת גם את הרעיון של 'קרבה'. הקרבן המוקרב בבית המקדש, יש לו מטרה, והיא אינה סיפוק מזון לאלוקים – רעיון מגוחך בפני עצמו. המטרה של הקרבת הקרבן היא הבאת האדם לתחושת קרבה גבוהה יותר לאלוקים.
כאשר נבין שהקרבת הקרבן מביאה לנו תועלת, שאותה נפרט להלן, נשאל את עצמנו בכנות: האם קיים הבדל בין אדם האוכל המבורגר, אדם הנועל נעלי עור, אדם המשחק בכדור העשוי מעור – ובין אדם שמקריב קרבן ומפיק מכך תועלת אחרת?!
אין ספק, זו שאלה אמיצה. יש שיאמרו שאף ההתנהגות של האדם האוכל סטייק להנאתו, אינה מוסרית. אך רוב בני האדם שאינם צמחוניים ייאלצו להודות שהם רואים התנהגות זו כמוסרית, ומדוע? התפיסה המקובלת מסבירה זאת בכך שבעלי החיים נועדו להנאתו של האדם, ואין פגם מוסרי בכך שהאדם נהנה מהם. אגב, מעניין לציין שהתורה אינה מציינת תופעה זו כמובנת מאליה, ועל פי המסופר בתורה, רק בשלב מסוים בהיסטוריה של האנושות הותר לבני האדם לאכול את בשרם של בעלי החיים.
ובכן, לאחר שהסברנו שהקרבן לא נועד עבור אלוקים, אלא עבורנו, וכתוצאה מכך הבנו שאין פגם מוסרי בהקרבת קרבן יותר מבכל שימוש אחר שאנו עושים בבשרם ובעורם של בעלי החיים, נותר לנו להבין: מהי אותה תועלת שניתן להפיק ממראה לא נעים בעליל, של בהמה נשחטת ומוקרבת על המזבח?
האדם מורכב משני חלקים המשלימים זה את זה בצורה מופלאה: גוף ונשמה. הגוף מוכר לכולנו, והנשמה היא הרוח המפעמת בקרבנו ומכוחה יש לנו תובנות, הרגשות מפותחות, תפיסות ובעיקר מצפון. הגוף מאפשר לנשמה המוסרית שבתוכנו לפעול, שהרי הנשמה ללא הגוף אין לה שום קשר עם המציאות של העולם, והנשמה היא זו שאמורה להדריך את הגוף כיצד לפעול באופן מוסרי ולהביא תועלת לעצמו ולחברה שסביבו.
כאשר קורה והאדם אינו פוסע בדרך מוסרית המודרכת על ידי התבונה והמצפון, ניתן להגדיר זאת שה'גוף' השתלט על ה'נשמה', במקום שהנשמה תדריך את הגוף כיצד לפעול. האדם שמכיר בכך מחפש דרך כיצד ניתן לאפס את המאזן, ואיך אפשר להחזיר את הגלגל למצב תקין שבו הנשמה  היא תדריך את הגוף, ולא להיפך. השבת המצב לתקינותו מתאפשרת על ידי הקרבן בבית המקדש.
כאשר אדם מקריב קרבן, הוא מעמיד את הבהמה במקומו, ומבטא בכך את רצונו להחזיר את האיזון בין ה'גוף' ל'נשמה', זאת על ידי שחיטת גופה של הבהמה ומסירת הגוף לאלוקים. החוויה המזעזעת הזו, בה משמשת הבהמה כתחליף לגופו של האדם, יש בכוחה להעמיד את האדם על מקומו, ולהעניק לו תזכורת עוצמתית שלא תישכח במהרה בדבר מקומו הנכון של הגוף שלו עצמו, אל מול הנשמה המוסרית.
זוהי התועלת הגדולה אותה מפיק האדם המביא קרבן לבית המקדש, וכעת אנו מסוגלים להבין שתועלת זו משתווה לפחות לתועלת שבאכילת סטייק... [ראוי לציין, שלצד תועלת זו, רוב הקרבנות אכן נועדו לאכילת האדם המקריב אותם לצד הכוהנים המשרתים בבית המקדש, ואף מיעוט הקרבנות שאינם מיועדים לאכילה, עורם מותר בהנאה].
כדי להרוויח את האיזון הרצוי בין הגוף לנשמה, התירה לנו התורה להקריב בעלי חיים, ובאמצעות כך להתקרב אל המוסר האלוקי המוטמע בנו בעצם נוכחותה של הנשמה.