פרשת ויקהל ה'תשע"ג

החיים הטובים

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

בתוך התיאור המפורט המופיע בפרשתנו, פרשת ויקהל, על בניית המשכן וכליו, מופיע פריט ייחודי במשכן והוא: כיסוי לכיור שהיה מיועד לרחיצת ידי ורגלי הכהנים לפני עבודתם. כיסוי זה היה עשוי ממראות נחושת שנידבו נשות עם ישראל לצורך הכיור.
מראות אלו, כפי שמציינים חכמים, שימשו את נשות ישראל בתקופת שהותן במצרים קודם השחרור והיציאה בתפקיד נעלה. הגברים המדוכאים והמושפלים, המעונים בעבודת פרך, העסוקים מבוקר עד ליל בהישרדות, איבדו את רגש ההנאה הכרוך בחיי המשפחה. הם חיו רק כדי לשרוד ולעבור יום נוסף של סבל, ואז, בתנאים קשים אלו, באווירה קודרת שכזו, היה תפקידן של הנשים לדאוג להמשכיות ולדורות הבאים. תפקיד זה מילאו הנשים על ידי המראות, כפי שמתאר זאת הפרשן הדגול של התורה, רבי שלמה יצחקי (רש"י), בלשונו הציורית:
"בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עיכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס בהן משה מפני שעשויות ליצר הרע. אמר לו הקדוש ברוך הוא: קבל, כי אלו חביבות עלי מן הכל, שעל ידיהן העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאווה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם". (רש"י, שמות לח, ח)

בתיאור זה מגישים לנו חכמים שתי עמדות של התייחסות להנאות האדם. משה רבינו הביט על המראות שנתרמו לציפוי הכיור ומאס בהן. הוא ראה בהן כלי שנוצר לצרכים מגונים, מאוסים. אך אלוקים לימד אותו שהיחס של היהדות אל הנאות האדם אינו שלילי כלל. להיפך, ההנאה וסיפוק צרכיו של האדם יכולים לשמש ככלי למימוש ערכים נאצלים, כמו הישרדותו והמשכיותו של העם היהודי בתקופת העבדות במצרים.
רעיון זה הוא אחד הערכים שבהן מתייחדת היהדות על פני דתות אחרות. בנצרות הקתולית, לדוגמא, חל איסור על איש דת לחיות חיי משפחה ועליו לנדור נדר פרישות ולהעביר את חייו ללא שותפה לחיים. לעומת זאת, ביהדות, הכהן הגדול העובד בבית המקדש, זה שתפקידו הוא הנעלה ביותר והקדוש ביותר, אינו רשאי להיות רווק. עליו להיות נשוי ולנהל חיי משפחה בריאים, טבעיים ורגילים.
מה מסתתר מאחורי רעיון זה? כאשר דת מצווה על אנשי הדת להיות נזירים ופרושים, היא בעצם מבטאת את הסתירה שבין החיים והדת. היא אומרת שמקומה של הדת אינו בתוך החיים אלא מנוגד להם. זוהי הטענה שבעקבותיה דתות שונות מורות לאנשי הדת שלא להינשא.
לעומת זאת, היהדות רואה את התמונה באופן ממש הפוך. הדת היא הצורה הטובה והמהנה ביותר של החיים. "תחיה, ותחיה טוב", אומרת הדת למאמיניה. היהדות אינה מציגה סתירה בין הדת והחיים אלא שילוב הרמוני נפלא של חיים מתוך מחשבה, חיים מוסריים, חיים שיש להם תכלית, מטרה ומשמעות. לא הפרישה מן החיים היא המטרה, אלא להיפך, החיים עצמם הם המטרה. היהדות אינה שואלת את האדם "כיצד תתגבר על החיים", אלא "כיצד תחיה נכון".
תיאור זה שקראנו על המראות שציפו את הכיור בחצר המשכן, מבטא בצורה מדויקת את מבטה של היהדות על החיים בכלל ועל הנאות החיים בפרט. הנאה היא דבר מבורך כשהיא מכוונת למטרה טובה.