פרשת כי תשא התשע"ג פרשת כי תשא התשע"ג בס"ד שברי לוחות בארון חלק מהעם היהודי טעה בחישוב הימים וסבר שחלף היום בו משה רבנו היה אמור לשוב אל העם. משום כך החליט ליצור תחליף מנהיגותי למשה – בדמות פסל זהב גדול בצורת עגל. עגל הזהב נוצר והעם פצח בריקודים ומחולות סביבו כשהאצבעות מונפות לכיוון העגל ואומרות "אלה אלוהיך ישראל". משה רבנו שהזדרז לרדת מההר כשבידו שני הלוחות, עליהם חרוטים עשרת הדברות, שומע כבר מרחוק קולות של שמחה פראית, ריקודי הוללות שאינם מתאימים לשמחה פנימית ואיכותית אלא לאקסטזה של אלילות פגאנית. הוא מתקרב אל העם ונוכח שאכן העם סטה מן הדרך והוא רוקד סביב עגל הזהב. באותו רגע קיבל משה החלטה נועזת, כמעט בלתי נתפסת, הוא מניף את שני הלוחות שבידו, לוחות מופלאים שנעשו בידי האלוקים עצמו – ללא התערבות יד אדם – ומשליך אותם על הארץ, עד שנשברו לרסיסים. מכאן התחיל תהליך של טיהור העם. לאחר שנענשו החוטאים ומשה התפלל וביקש סליחה עבור העם, חוזר תהליך של קבלת הלוחות מחדש. אלוקים מורה למשה לחצוב שני לוחות חדשים וכותב עליהם שוב את עשרת הדברות. אלו הלוחות השניים אותם הניח משה בתוך ארון הברית, ששכן במקום הקדוש ביותר - קודש הקודשים שבתוך המשכן, ולאחר מכן בקודש הקודשים שבבית המקדש. זהו תיאור קצר של טרגדיה ענקית, שחכמים מספרים לנו שאותותיה עדיין לא נעלמו לחלוטין מהעם היהודי – עד שנזכה לגאולה השלמה במהרה. אך אותנו מעניין גורלם של הלוחות הראשונים, אלו שהושלכו בזעמו של משה לנוכח הריקודים סביב עגל הזהב. האם נותרו שברי הלוחות מוטלים שם, למרגלות הר סיני, עזובים ונשכחים? התלמוד (מסכת מנחות דף צט') מספר לנו שגורלם של שברי הלוחות היה זהה לזה של הלוחות השניים. גם הם, כמו הלוחות השלמים, הונחו אחר כבוד בארון הברית שבקודש הקודשים, למרות שאין בהם כל תועלת כשהם שבורים. רב יוסף, אמורא בבלי מפורסם, לומד משמירת שברי הלחות לקח מעשי: "מכאן, לתלמיד חכם ששכח תלמודו מחמת אונסו, שאין נוהגים בו מנהג בזיון". למעשה – וכאן אנו חשים את הכאב שליווה את דבריו - דיבר רב יוסף אודות עצמו, שכן במקום אחר בתלמוד (מסכת נדרים דף מא) מסופר שרב יוסף לקה במחלה שגרמה לו לשכוח את תלמודו, ונאלץ להיעזר בתלמידיו שיזכירו לו דברים שהוא עצמו, המורה, לימד אותם בעבר. שברי הלוחות המונחים בארון הברית, באים להעביר מסר לדורות של כבוד והערכה לאנשים מבוגרים או חולים, כאלו שכבר אינם מתפקדים כמו בימי עלומיהם, וכעת אין בידם להביא תועלת לסביבה כמו בעבר. לצערנו, לעיתים מקבלים אנשים כאלו יחס פוגעני מסביבתם, כמו אל חפץ מאובק ושבור שעבר זמנו ואינו מביא תועלת. עלינו לזכור, שאדם שבצעירותו תרם מעצמו, לימד אחרים או הביא תועלת לחברה בדרכו שלו, היה עושה זאת גם עתה אילו היו לו כוחות והזדמנויות לכך. ויתירה מכך תרומתו היא תמיד נצחית, גם אם בעת הזאת לא ממומשת. ועל כך הוא ראוי להערכה וליחס מכבד, כזה ההולם את רצונותיו הטובים שאינם יכולים לבוא לידי מימוש. 
|
לוח עברי
חגים ומועדים