פרשת משפטים-שקלים ה'תשע"ג

בס"ד

מבחן החיים הפשוטים

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

בשבוע שעבר נקראה בבית הכנסת פרשת יתרו. בפרשת יתרו אנו קוראים על המעמד המשמעותי ביותר בכל הזמנים – מעמד הר סיני. מעמד בו חווה עם ישראל התגלות אלוקית וקיבל את התורה. כאשר מתארת התורה את מעמד נתינתה לעם ישראל היא אינה חוסכת במילים: "ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר, ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר, וקול שופר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה. ויוצא משה את העם... מן המחנה, ויתייצבו בתחתית ההר. והר סיני עשן כולו ... ויעל עשנו כעשן הכבשן, ויחרד כל ההר מאד. ויהי קול השופר הולך וחזק מאד... וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן... וינועו ויעמדו מרחוק." (שמות יט, טז-יט. כ, יד)

תיאור זה, גם כאשר אנו קוראים אותו ממרחק של אלפי שנים, מעורר בנו התפעלות והתרגשות. אנו מצפים שהמשך הסיפור אותו מספרת לנו התורה יעסוק בהשלכותיו של אותו מעמד מיוחד על עם ישראל אז והיום. אך כאשר אנו קוראים את פרשתנו - פרשת משפטים, הצמודה לסיפור מעמד הר סיני, אנו מגלים עיסוק בזוטות, בחיים יום-יום, ובמיוחד בצדדים הפחות נעימים שלהם.
מיד לאחר מעמד הר סיני מורה ה' למשה את הדינים העוסקים באלימות, גניבות, מזיקים וקללות. אנו תמהים: האם זה מה שחשוב לקרוא לאחר התרוממות הרוח שחווינו במעמד הר סיני? האם בנושאים אלו חשוב להתעסק כאשר החוויה הרוחנית עודה חיה ופועמת בליבנו?
והתשובה היא: כן! אידיאלים גבוהים ככל שיהיו, חוויות מרגשות וסוחפות, תובנות עמוקות – כל אלו לא ישפיעו עלינו לטובה ולא ישנו את חיינו אם לא נוריד אותם לעולם המעשה.
דרושה לכך תזכורת בדמותה של פרשת משפטים הצמודה לסיפור מעמד הר סיני. משום שדווקא כאשר אנו נוטים להתפעלות מחוויות חזקות, אנו עלולים לשכוח את החיים הפשוטים והמעשיים. את חיי היום-יום שהם הזירה האמיתית בה אנו מתמודדים. דווקא כאשר איננו עסוקים בחוויות הגדולות והמרוממות, אנו נבחנים האם אכן הפנמנו את המסרים הערכיים ומתנהלים על פיהם.
יכול אדם לעסוק באידיאל הנשגב של עשיית טוב, יכולה חברה לחוקק חוקים המורים על התנהלות של יושר וצדק. אך השינוי האמיתי יגיע כאשר נפרוט את ידיעותינו ורגשותינו לפרוטות של מעשה קטן וטוב, של התנהלות ישרה (גם כאשר אין מי שידע...) ושל התקדמות מעשית בחיים הפשוטים. אלו הם החיים האמיתיים.
בנוסף לפרשת משפטים אותה נשמע השבוע בבית הכנסת, נקרא גם בשבת זו את "פרשת שקלים". פרשה זו נקראת מדי שנה בתחילת חודש אדר והיא באה להזכיר לנו מנהג שהתקיים בימים בהם בית המקדש היה קיים. על פי מנהג זה, היה כל יהודי מפריש, פעם בשנה, סכום מסוים ומשגר אותו לצרכי אחזקת בית המקדש.
מנהג זה שהתקיים במשך שנים ארוכות, ביטא את שייכותו של היחיד אל בית המקדש, גם אם הוא עצמו אינו יכול לבוא לירושלים. יותר מכך, ביטא מנהג זה את העמדה השוויונית שעל פיה כל אחד זכאי להיות שותף בבית המקדש בסכום שווה לכולם, ללא חלוקה בין מעמדים שונים בחברה.
לאחר שחרב בית המקדש, הנהיגו חכמי ישראל לקרוא פרשה זו, להזכיר לנו את שייכותנו אל בית המקדש, גם כאשר הוא אינו קיים, ולעורר בנו את הציפייה למציאות אחרת, שונה, כזו שבית המקדש עומד במרכזה ומשפיע על חיי העם.
גם כיום, כשלצערנו בית המקדש אינו קיים, משמש הכותל המערבי שהוא השריד האחרון שנותר מבית המקדש, בתפקיד זה של מאחד ומזכיר. מדי יום מבקרים בכותל המערבי אלפי יהודים, צעירים ומבוגרים, נשים וגברים, דתיים ושאינם דתיים, וחשים בעוצמה רבה את האחדות הפנימית של העם לגווניו השונים, את נצחיותו של העם היהודי ואת הקשר בינם ובין ההיסטוריה המפוארת של העם בארצו, שבשיאה עומדים ימי הזוהר של בית המקדש.
כשנשמע השבוע את פרשת שקלים, יתעורר בנו הרצון והצורך להשתייך על עבר מפואר זה, מתוך תקווה שיבוא יום ונזכה לראות את בית המקדש עומד על תילו ומשמש כמרכז עולמי המפיץ את בשורת האמונה וערכי המוסר.