הקרן למורשת הכותל המערבי

כל המתאבל על ירושלים...

כל המתאבל על ירושלים...

   בימי חודש אב בו נחרב בית מקדשנו, פקד ר' אריה את קבר אשתו הצדקת,וכשהוא רועד ופניו אל הכותל אמר: "כמה בוכה אדם על מתו האהוב, על אשתו, אמו או בנו, בשר מבשרו ודם מדמו, קרוב ויקר? בוכה הוא עליו בדמעות הרבה בשעת פטירתו, אף מוסיף לבכותו ולהתאבל עליו דמן מה לאחר-מכן. ולא עוד: כעבור שנה שנתיים אין כח לבכות עוד, כי בדרך הטבע חרב מקור דמעה. הלך הנפטר לעולמו ואנו פונים לעולמנו ו'גזירה נגזרה על המת שישתכח מן הלב'.
"וראה זה פלא: על חורבן בית המקדש, בית אבנים שחרב, שלא חיינו עמו בעת תפארתו, שלא הכרנוהו מקרוב, שחרב לפני אלפי שנים- עליו בוכים יהודים ומתאבלים בדמעות שליש, שנה שנה, מאות בשנים, יהודים בכל אשר יהיו, ויש עוד דמעות, יש עוד הרבה דמעות...
"ולא פלא, רק אות הוא" ללמדנו שלא מת מונח לפנינו. בית המקדש לא מת. על מת, ולו קדוש, גדול, יקר, בוכים אחת ועוד אחת, ולא עוד. מת הוא ואיננו. האלוקים לקחו. וכאן, אם יש בנו כח לבכות, אם יש לנו דמעות להוריד- אות הוא שמה שאנו בוכים עליו- חי, לא מת, אות הוא שיש תקווה..."

                                                    
רז, שמחה. איש צדיק היה. מסכת חייו של ר' אריה לוין, עמ' 268.



הדפסה  חזרה
לקבלת מידע ועדכונים מהכותל המערבי: