פרשת בא ה'תשע"ג פרשת בא ה'תשע"ג בס"ד הרב שמואל רבינוביץ המכה השביעית היתה חושך - אין אדם שאינו מבין מהו חושך, מהי אפלה. חז"ל מתארים בארוכה את גודל החושך והשלכותיו על בני מצרים בעת ההיא, עד שיכלו ממש למשש את החושך. אולם כדאי לשים לב למילים שהתורה בוחרת בהם לתאר את מכת חושך: "לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו". ויש להבין מדוע התורה בכלל ראתה צורך לתאר דבר הידוע היטב לכל, ומדוע השתמשה דווקא במילים אלו של "לא ראו איש את אחיו" כדי להסביר מהו חושך? עוד יש להבין, שהרי במפרשי התורה מובא שהמכות אשר הביא הקב"ה על מצרים, היו בסדר שכל אחת קשה מחברתה. צפרדע קשה מדם, כינים קשים מצפרדע וכן הלאה. כלום מכת חושך התשיעית שבמכות, קשה יותר מכל המכות שקדמו לה? מהברד, מהארבה, מהשחין ומן הערוב שלא הותירו מאומה לעומת החושך שהינו מפחיד ומאיים אך לא מכלה ואוכל? יתכן שיש בדברים אלו רמז על שורשי החושך במצרים, שנבעו מהחושך החברתי והמוסרי שהיה שם במצרים. שם אדם לא ראה בצרות אחיו. שם אדם לא חש את מחלתו, בדידותו, וצרכיו הגשמיים של זולתו. וגם אם האח זעק על מצוקתו, על מחלתו, על כך שהוא רעב ללחם, "לא קמו איש מתחתיו"- איש לא קם לסייע, אף אחד לא התרגש, ומכאן נבע החושך באותה עת. אם כך לא פלא שמכה זו היא קשה יותר מכל קודמותיה. שהרי היא אינה שבעה ימים אלא מבטאת דרך חיים מושחתת וקשה. בפרשת השבוע אנו רואים דבר מדהים. הקב"ה אומר למשה רבינו: "דבר נא באזני העם וישאלו... כלי כסף וכלי זהב", אמרו חז"ל: אין "נא" אלא לשון בקשה. אמר לו הקב"ה למשה: בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל: בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב! שלא יאמר אותו צדיק: "ועבדום ועינו אותם" קיים בהם: "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" לא קיים בהם. חכמי ישראל הסבירו את עומק הטענה שהרי שאיפת החירות והרצון להינתק מכבלי השעבוד במצרים היו כה חזקים בקרב שבטי ישראל, עד שהיו מוכנים לוותר בלב שלם על אותו "רכוש גדול" מן המצרים, שהובטח להם בשעתו, ובלבד שלא להתעכב אפילו שעה נוספת אחת בארץ השעבוד. משום כך פנה הקב"ה באמצעות משה לעם במילים: "דבר נא"- בקש מהם שישאלו מן המצרים כלי כסף וכלי זהב. כשם שגזירת הגלות והשעבוד הוטלה על ישראל בעל כרחם, גם ההבטחה "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" צריכה להתקיים בעל כרחם, אפילו שאין ישראל רוצים בכך. רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל, רבה של פרנקפורט דמיין, מתייחס לשאלה הפשוטה, איך הסכימו אנשי מצרים להשאיל כלי כסף וכלי זהב בכמות גדולה כל כך עד שבני ישראל יצאו "ברכוש גדול"? וזה לשונו: במשך שלושה ימים היו נוגשיהם המצרים אסורים באזיקי עיוורון, מוסגרים לידיהם חסרי אונים. שלושה ימים נחשפו אוצרותיהם בדירותיהם, ושום יהודי לא ניצל הזדמנות זו לעשות בהם נקם. במאומה לא נגעו, מאדם ועד שרוך נעל. גדלות מוסרית זו, שנגלתה למצריים ברגע בו הוחזר להם מאור עיניהם הרימה קרנו של האיש משה בעיני המצרים יותר משנעשו הניסים אשר חולל. כלומר, חיי מוסר וערכים הם הנורמות שהיו בעם ישראל גם במ"ט שערי טומאה. גם אם מסביבם כולם היו חיות וחסרי ערכים, מופקרים ממש. שהרי המצרים היו הפחותים שבאומות והיהודים עברו התעללויות קשות מאד על ידי חיות ופראי האדם הללו. אבל בעת מבחן, כאשר המצרים הוכו בסנוור עיניים, היהודים הזדקפו בשיעור קומתם הערכית והמוסרית. הם לא נגררו לדרכי המצרי, ושמרו על רוממותם, וזה היה הקידוש ה' הגדול בסיפור של "וישאלו כלי כסף וכלי זהב". משום כך היו צריכים לבקש מהם לשאול כלי כסף וכלי זהב, כי הרי היה הדבר מנוגד להליכותיהם ולמוסריות שלהם, עד שהם ביקשו לומר על "הרכוש הגדול" בגלל זה. משה רבינו, עת עלה לגדולה שמינהו פרעה על ביתו, הוא הולך לראות בסבלות אחיו- נתן עיניו וליבו להיות מיצר עליהם, ואז המחזה הראשון שנגלה לעיניו "ויראו איש מצרי מכה איש עברי מאחיו". צדיקי הדורות זי"ע דרשו: מנין שואב המצרי את הכח להכות ביהודי? "מאחיו", בגין כך שהיהודים מתעלמים מדוחק אחיו ומצרכיו של אחיו, מכך שואב המצרי את הכח להרע לשניהם. לעומת זאת- כאשר איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק, אין בכח המצרי לפגוע במאומה ביהודי. אכן, כאשר התורה רוצה לעשות הפרדה בין החושך המוסרי של המצרים למציאות השונה בקרב בני ישראל נאמר: "ולבני ישראל היה אור במושבותם"- לכל בני ישראל היה אור, כי זו מהותם. אך היקף האור וסגולתו לא היה אחיד, ב"מושבותם"- לפי המיקום שכל אחד הכין לאור, לפי טיב השיבוץ, כך היה היקפו של האור. מי שהיה מיטיב ורודף צדקה וחסד, האור אצלו היה גדול מהאחר. המהר"ל מפראג שואל, מדוע ברא הקב"ה את האור ראשון לכל הנבראים? מכל הדומם והצומח, החי והמדבר לא מצא הקב"ה לברוא ביום הראשון אלא את האור דווקא? והמהר"ל משיב, כי רק באמצעות האור אפשר לראות את השני, את הזולת. בחשיכה אתה יכול לחוש בעצמך אבל אינך רואה את השני. רצה הקב"ה ללמד אותנו מוסר השכל, הדבר הראשוני בבריאה חייב להיות ראיית הזולת. כך אמר דוד המלך בתהילים: עוטה אור כשלמה- השלמה היא השמלה והלבוש בה משבצים את האור. עוטה אור- כפי השמלה והאדרת שתפרנו לו. מתפקידנו לבנות מושב ומשבצת לאור על מנת שתאיר את פנימיותינו ונהיה אור לעולם. 
|
לוח עברי
חגים ומועדים