שער השמים

השעה שלוש לפנות בוקר, הרחוב הירושלמי החשוך נראה הדור כל כך, נעלמו פחי הצפרדע המגובבים באשפה והוסתרו גדרות חלודים, העולם כולו מכוסה בפלומה צחורה מצמררת, הכל צח כשלג, אך ההוד הזה מלווה בקור אימתני המניס פנימה את העוברים ושבים, אפילו חתול חוצות מצא לו מקום מחסה מהקרה האיומה. אין נפש חיה בחוץ. והנה נראות ארבע נשים ירושלמיות עטופות ומכורבלות, מתבוססות בשלג הטובעני. לאן פניהן מועדות בכפור הזה, מה הניע אותן לצאת מהבתים המוסקים אל הכפור?
"את ליל השלג הזה לא אשכח לעולם", טוענת רחל, אשת חבר ואם לדיין חשוב בירושלים, היא מתעקשת להקרא בשמה הפרטי ללא תארי כבוד, המיותרים לדעתה. "כבר ביום הקודם ידענו כי מצפה לנו סופת שלגים עזה, כזו שתשתק את ירושלים לחלוטין, אך ידיעה זו לא עצרה בעדי להכריז באוזני שלוש הנשים שבקבוצתנו כי אני בלי נדר יוצאת כמו תמיד בשלוש לפנות בוקר לכותל, ומי שמעוניינת להצטרף, שתגיע מתחת לבניין שלי ונצא לכותל. אל תשאלי אותי איך וכיצד, ואם היתה לי תוכנית הגעה מסודרת, כי לא היתה לי כזאת, אך ידעתי שאני יוצאת לכותל ומשמים בוודאי יסייעו לי להגיע אליו.
"ואכן כל הקבוצה היתה שם, בחניה החשוכה. התחלנו ללכת בזהירות מופלגת, כדי שחס וחלילה לא נחליק על הלבן הזה. ידעתי שאם נצעד רגלי עד הכותל הדרך תארך כפול זמן וכוח מהרגיל, אך הייתי בטוחה ממש שנגיע למרות תנאי השטח הקשים.
"והנה, בלב הישימון נשמעת צפירה מאחורינו. הסתובבנו מופתעות, מי העז להתמרד נגד השיתוק הכללי? היתה זו מונית פשוטה, אך לנו היא היתה נראית כמו שליחה משמים. "לאן אתם רוצים להגיע?" התעניין הנהג בפשטות שכזאת, כאילו אין דבר נורמלי מזה שהוא ואנחנו נמצאים כעת ברחוב המושלג.
"לכותל!" "תעלו, תעלו", הציע לנו וכבר פתח לכבודנו את הדלתות. "רגע, לא בכל מחיר נעשה זאת", השבתי לו, חששתי שהוא ינקוב מחיר מופקע כיאה לנסיעה נדירה שכזאת. אך לתדהמתנו הוא הציע סכום אפסי ממש, אם זכרוני אינו מתעתע בי, 15 ₪ בלבד.
נכנסנו למונית והוא פתח בנסיעה איטית כשהוא ממלמל לעצמו בקול: "אין לי הנעה קדמית, אני לא מבין מה פתאום יצאתי לי כך לשלג הזה..." כך לאורך כל הדרך, הוא חוזר על אותו משפט שוב ושוב, ראינו איך משמים שתלו בו את הרעיון ההזוי הזה לצאת בליל שלג לקושש נוסעים כדי לסייע לנו. הגענו לכותל בשלום. הוא היה ריק מאדם, התחלנו באמירת תהילים בכוונה וביקשנו שנזכה להתפלל במניין תפילת שחרית כמו תמיד. ואכן למול עינינו הגיעו מניין המתפללים, אינני יכולה לתאר לך את התרוממות הרוח שחשנו.
"ימים מספר לאחר מכן, חברתי שיגרה לי גזיר עיתון שבו היה מפורט סיפורו של המניין, גם הם, עשרת הגברים יצאו במסירות נפש לכיוון הכותל, והנה הזדמן להם רכב של עזר מציון המותאם לנסיעה בשלג, הווא אסף אותם באקראי וכך הם הגיעו לכותל. וב"ה לא נפקדה תפילת ותיקין בכותל גם בבוקר מושלג זה!
"כשנשים שואלות אותי בסקרנות אם אני רואה ניסים, אני עונה שעצם זה שה' נותן בנו כוחות להגיע בכל תנאי לכותל זה גם נס. לא כן?"
אני מסכימה עמה בכל לבבי, אך תסכימו עמי שהנס הזה חל על מי שמכין כלים עבורו, ולא ביום אחד, מתי התחלתן בכך?
"אחת הנשים מגיעה בתמידות מאז שוחרר הכותל בששת הימים, אני 'רק' שלושים שנה בעסק".
מה הניע אותך לעשות זאת?
"לפני כשלושים שנה הגעתי באחד הבקרים לכותל, בסיעתא דשמיא מיוחדת נערכה שם בשבע וחצי תפילת שחרית שרגשה אותי מאוד. המניין התקיים קרוב למחיצה, כך יכולתי להתפלל עמם. חזרתי עם טעם נפלא של הוד ועוד. ואכן מהר מאוד שבתי לכותל, אך הפעם התגבש מניין רחוק מהמחיצה, ולמרות כל מאמצי לא הצלחתי לעקוב אחר החזן. קשה לי לתאר איזה מפח נפש חשתי, לא יכלתי להשלים עם ההחמצה. זיהיתי בין המתפללים בן שכנים, בדמעות קראתי לו למחיצה. התחננתי לפניו שידאג  לכך שהמניין יתקרב לכיוון המחיצה, הייתי מוכנה לשלם לו על כך, השתוקקתי כל כך להשתתף בתפילה, חשתי שהדבר בנפשי ממש.
"אחת הנוכחות בשטח חשה במצוקתי ועדכנה אותי: 'אם את מעוניינת כל כך, בואי למניין של ותיקין, הוא מתמקם ממש קרוב למחיצה'. "עשיתי כעצתה, ונהניתי כל כך, עד שהחלטתי להקדים לבוא לאמירת תהילים ועוד תחינות, והשאר זה כבר הסטוריה".
איך הגיבה על כך הסביבה?
"תחילה שמרתי זאת בסוד, אפילו ילדי לא ידעו מכך, הייתי שבה בשעות בוקר מוקדמת והשכנות החמיאו לי על חריצותי שכבר שבתי מהשוק, קיבלתי את המחמאה בחיוך וזהו, לא טרחתי לעדכן אף אחת איזה סבב קניות נצחי ערכתי".
למה?
"מדוע לא?" ענתה לי רחל בשאלה על שאלתי, "אל דאגה, לא התביישתי בכך, אך לא ראיתי עניין לפרסם. אין הכוונה שרק לא עדכנתי את זולתי בפרויקט החדש שלי אלא גם השתדלתי שלא יחושו זאת עלי, שבתי אחר שעות של תפילה הישר לארגון הבית ולעבודה המתישה מחוצה לו, לא היתה לי אפשרות להשלים את שעות השינה החסרות. באותם ימים עדיין עבדתי, המקצוע שלי דרש ממני לעמוד שעות על הרגליים ולשרת לקוחות, וכל זה בסבלנות אין קץ, לא עשיתי לעצמי הנחות ואף לא שיגרתי אנחות, ידעתי שאסור שהתפילה בכותל תהיה על חשבון הבית או הפרנסה".
כאן מוצאת רחל מקום להדגיש את משנת חייה: "מעולם לא שכנעתי נשים להצטרף אלינו, אך את אלו המגיעות ומבקשות עצה איך להתמיד ולא לסגת מהמערכה, איך להרגיע את הבעל החושש שאשתו מטפסת גבוה מידי וכו', אני בשמחה משתפת במסקנה שרכשתי במשך השנים: אישה צריכה לנהל בית, זהו תפקידה המרכזי. רק אם את מסתדרת בשתי החזיתות יחד והכול בחיוך ובשמחה, את יכולה להתמיד בתפילה בכותל. אך אם אינך חייל מצטיין במערכה שלך, אל תצאי לקרב נוסף.
"כל החששות של הבעל מתמוססים כאשר את דואגת להראות במיטבך ועוד מקרינה כמה טוב לך ולבית בזכות הפרויקט החדש שלך, אישה שמקפידה על כך, אינה מזניחה את הבית בשל התפילה בכותל, מקבלת תגובה אוהדת מהבעל, בדוק ומנוסה."
אכן זו עצה יעילה לכל עליה: לא לשכוח שרק אם סולם מוצב ארצה, בצורה יציבה ובטוחה, ראשו יכול להגיע השמימה... כמה מתפללות שותפות לעליה זו?
"בדרך כלל מתאספות כעשרים נשים, השותפות הזו יוצרת קשר חם בינינו, כולנו קשורות זו לזו, אם מישהי חסרה נתעניין בשלומה. אנחנו ממש כמו משפחה מלוכדת, אף ואולי בזכות שאיננו קבוצה מגזרית מסוימת, יש בינינו נציגות לכל גווני הציבור וכולן אהובות ורצויות, כאשר מגיעות חדשות ומבקשות הדרכה אנו שמחות לחלוק את ניסיוננו העשיר ולסייע ככל האפשר. קחי למשל את סיגלית, בעלת תשובה. כיום היא ברוך ה' נטועה עמוק בתוך ההוויה החרדית, אך אינה שוכחת לומר לי כמה תרם לה הגיבוש הזה, היא יכלה בטבעיות לבקש ולקבל הדרכה אישית, החל מהיכן משתחווים בשמונה עשרה וכלה בשאלות פרטניות אחרות, שבמסגרת אחרת היא היתה בושה לשאול אותן. בכלל, עצם ההרגשה שהיא חלק מהחברה ולא מישהי מסומנת בלורד מרקר זרחני כ'בעלת תשובה', חיממה את ליבה. כיום יש כאן זוג אמריקאי, האשה הגיעה והתחברה כל כך לעניין, שהדביקה את בעלה בהתרגשותה".
כיצד אתן מגיעות לכותל בשעות אלו?
"הקבוצה שלנו מונה ארבע נשים מהשכונה. אנו מגיעות במונית קבועה, התשלום כמובן לא על חשבוננו, אנו בטוחות שהקב"ה מממן זאת בשמחה. שאר הנשים באות ברכבים פרטיים משכונות שונות".
ואיך אתן מגיעות בשבתות?
"בשבתות אנו צועדות רגלי דרך שער שכם, אל תצטמררי, זה לא מפחיד, אף פעם לא זרקו עלי אבנים ולא קרתה תקרית בטחונית אחרת. לעתים אני הולכת לבדי שם, דוקא בשעות החשכה אין חשש כלל", נחרצת רחל.
ובימים של מתיחות? אני נלחצת במקומה...
"אנחנו לא מתחשבות בכך", עונה רחל קצרות. "תמיד אנחנו בכותל, ברוך ה', ואף פעם לא נקלענו למצב סכנה. אני משתדלת להגיע בחגים ומועדים, בימים נוראים ואפילו ביום כיפור, ה' יעזור לנו הלאה". מבקשת רחל מקרב ליבה, בגילה המתקדם, עד מאה ועשרים, זו באמת בקשה במקומה.
אז את שלוש מאות שישים וחמישה ימים בכותל?
"בדרך כלל, אך כמובן, יש מצבים יוצאים מהכלל", מפתיעה אותי רחל, "לא, אין הכוונה לעומס של ערב פסח או אשפוז ממושך של בעל, אלא למקרה שונה. לפני תקופת מה הוזמנתי להגיע לשבת בר מצוה באחת מערי הארץ. רציתי לדחות את הבקשה, אך אותה מזמינה הרבתה להפציר בי, ראיתי שבנפשה הדבר, ממש התקשיתי להפרד מהכותל, אך למעני עשיתי זאת. בלב כבד צעדתי לשמחה. כל הזמן התלבטתי אם פעלתי נכונה. והנה פתחתי ספר קודש שהיה מונח באקראי על השולחן בעזרת נשים ובדיוק נפתח לי במאמר המדגיש כמה ה' שמח כאשר ילד מגיע לגיל חיוב מצוות, ואת חשיבות ההשתתפות בסעודת בר מצווה. הרגשתי שמשמים מרמזים לי כי ההחלטה שלי לשמח את הזולת על חשבון התפילה בכותל, היתה ראויה ורצויה".
"יש בידינו מפתח הכותל", יורה רחל תגלית מרעישה באוויר. "מה באמת?" תמהתי, על מפתח של קבר רחל שמעתי מזמן, אך ממתי יש לכותל מפתח?
"פשוט מאוד, אנו פותחות אותו, לפנינו אין אף אחת", מבהירה זו בחיוך, "חוץ מהשכינה שאינה נפרדת ממנו לעולם. בשעה זו השמים ממש פתוחים לתפילה, מסביב הכל שקט ורגוע, ואפשר להתמקד בתחינות ובבקשות ללא הפרעות. אנו נכנסות למנהרות הכותל, אל מקום קודש הקודשים, מקום המכוון ממש מול שער השמים, שם אנו אומרות תהילים, שיר השירים, פרקי שירה, למנצח, תחינות נוספות וכמובן מזכירות שמות של כל הנזקקים לישועה. יש לנו רשימה שלמה ואנו מזכירות כל שם בנפרד ומבקשות עבור כל אחד ואחד מכל הלב אך לא פעם אנחנו מתפללות בדבקות רבה על זיווג הגון לחנה בת רבקה בשעה שחנהל'ה הזאת מזמן מצאה את זיווגה וכבר יש לה שיירה של תינוקות בבית, אולי מעוניינים שהתפילה תחול עליהם בבוא העת, מי יודע... באמת קצת חבל ששוכחים לשמח בבשורות טובות!" מציינת רחל בעדינות ומוסיפה, "עד לבואנו הכניסה למנהרות הייתה נעולה בשעות הקטנות של הלילה. לאחר חלופת מכתבים עם רב הכותל זכינו לפני כשבע שנים שהמקום יפתח. בשער עומד שומר המתיר אך ורק למתפללות להיכנס אל הקודש פנימה, חוץ מהמקובלים שעולים שם להתפלל בבית הכנסת שלהם. לפני תפילת ותיקין אנחנו יוצאות להתפלל בכותל עצמו".
הוא עומד ומצפה לכן ללא מתפללות?
"ממש לא, לקראת ותיקין מגיעים שני אוטובוסים מלאים בנוסעים. בממוצע מאה נשים משתתפות יום יום בתפילת ותיקין, בימים מיוחדים כמו הושענא רבה, ר"ח, חול המועד וחנוכה המספר עולה ל-250 נשים כן תרבינה".
מי ומי הבאים?
"אפשר לפגוש כאן נשים צדקניות מכלל ישראל, יש אפילו נשים צעירות המטופלות בתינוקות, משכימות קום להטעין את עצמן באנרגיה חיובית על הבוקר. בתום התפילה הן שבות לביתן מלאות בכוחות חדשים לילדים ולבית. יש כאלו היוצאות מכאן ישר לעבודתן, אפילו לפני תום התפילה, כל אחת לפי יכולתה".
את שואלת אם נתקלתי בסיפורי ישועות? משתדלת רחל שלא לגחך על בקשתי, יום יום רואים בכותל סיפורים כאלו, זה ברור ומובן, הרי כאן זה שער השמים. ובתור אחת שיושבת בשער המלך, יש לרחל פרוטקציה אישית אפילו בבית חולים.
"בעלי שיחיה זקוק לעבור צנתורים. לפני כל צנתור, במקום לקחת רופא פרטי בהון עתק אני מזכירה אותו בכותל ומבקשת מה' שהוא ישלח לנו את הרופא הטוב ביותר שיהי שליח נאמן לרפאו. ואכן כל פעם מחדש אנחנו עומדים נפעמים איך בדיוק כשאנו באים למחלקה אזי רופאים מדופלמים, משובצים ממש 'במקרה' בתורנות. כך הוא זוכה לטיפול איכותי, פעם מראש המחלקה, פעם מסגנו ופעם מרופא אחר המומחה לבעיה, ממש כמו שהיינו מגיעים במסגרת שר"פ והכל בלי שנוציא שקל מיותר מכיסנו.
פעם אחרת נקלענו לתסבוכת כלכלית קשה. הקענו למעלה ממאה אלף דולר בקניית דירה, והחברה נקלעה לקשיים ופשוט התנערה נכל הסיכומים הקודמים שבינינו. תקופה ארוכה, הזכרתי בכותל את העניין המטריד הזה, התפללתי לה' שיסייע לנו במאבקנו הצודק ונצליח לקבל את שלנו חזרה, בדמעות הזכרתי לו עוד כמה דמים מושקעים בדמים אלו, והבטחתי שאם אזכה בהם חזרה אכניס ס"ת.
הלא יאומן התרחש, עו"ד שלנו הצליח לפעול בדרך מתוחכמת בבית משפט (בהיתר רבנים כמובן) שיוציאו צו עיקול על הרכוש של החברה, בעלי החברה סוף סוף התעוררו מתרדמתם, הם חרדו לעורם והעדיפו להגיע איתנו להסכם מחוץ לבית המשפט, אחר דין ודברים ממושך הם החזירו לנו הכול, כולל מס רכישה, הוצאות עו"ד ושאר ירקות, הכול חזר אלינו עד השקל האחרון!
"כמונו היו עוד כעשרים רוכשים נוספים שנפלו בפח. עד היום, חוץ מאיתנו אף אחד לא קיבל את מלוא כספו. כמובן, זכיתי לקיים את הבטחתי והכנסנו ספר תורה".
מדוע הבטחת זאת?
"אין זה נאה רק לבקש ולבקש בלי לתת. אני גם מציינת זאת לכאלה הזקוקות לישועה, תני לה' גם משלך. כדאי לצרף הבטחה, לא רק לבקש ולבקש בידיים ריקות, אין הכוונה דוקא למתת כספי, אפשר וכדאי לקבל קבלה רוחנית להתחזק בעניינים מסוימים. לאלו שבאות להתפלל ארבעים יום ברציפות כסגולה לישועה מסוימת, אני מייעצת להמשיך להגיע הלאה לכותל כתודה על הישועה. ה' נותן לנו שפע רב, האם לא יאה ונאה שניתן לו קצת משלנו?" מילותיה האחרונות של רחל מהדהדות באוזנינו, הלוואי שנזכה גם אנו לתת מעט משלנו לבוראנו.

(מתוך עיתון "יום ליום"/ טבת תשע"ג)