פרשת ויגש ה'תשע"ג

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל והמקומות הקדושים

עבדך ערב את הנער

יעקב אבינו לפני הגיעו למצרים שולח לפניו את יהודה כנאמר: "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גושנה". מביא רש"י בשם המדרש: לתקן לו תלמוד שמשם תצא ההוראה. ונשאלת השאלה אם המטרה היא הקמת ישיבה ובית תלמוד מדוע יהודה הוא שנשלח לבנות את בית המדרש ולא יששכר אשר לקח על עצמו את עול התורה כפי שנאמר בברכת יעקב ליששכר: "ויט שכמו לסבול" ובדברי הימים (א', י"ב): "ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים, לדעת מה יעשה ישראל... וכל אחיהם על פיהם"?

פירש התפארת שלמה מרדומסק זצ"ל, שכדי להקים ישיבה ותלמוד שמשם תצא הוראה לא מספיק להיות תלמיד חכם וגדול בתורה כמו יששכר, אלא יש צורך במסירות נפש ודאגה למען הזולת. הבסיס האיתן להקמת מקום תורה לרבים מושתת על מסירות והקרבה ובזה התייחד יהודה אשר הוכיח את עצמו בזה שלקח על עצמו את הערבות לבנימין הקטן.

יעקב אבינו, סירב לאשר את ירידתו של בנימין למצרים, הוא פחד להפקיר את חייו של בנו הקט. עדיין לא נחבשו פצעיו עם העלמותו הנוראה של יוסף, והוא לא מוכן להפקיר את בנימין. אבל שליט מצרים דורש את בנימין, מה לעשות? ראובן מציע את חיי בניו בתמורה. יעקב אבינו מזדעזע מההצעה, מה בצע לו בחיי בניו של ראובן? יעקב יודע שראובן מתכוון בכך להבהיר עד כמה הוא אחראי על חייו של בנימין, כמו על חיי בניו ממש. אבל יעקב אבינו אפילו לא אוהב את מטבע הלשון הזו, הוא שולל את הרעיון מכל וכל. והנה מגיע יהודה ומציע להיות 'ערב' על הנער. טענת הערבות של יהודה מרגיעה מאוד את יעקב, ומיד מסכים לרעיון. ערבות זו היא יותר טובה מאשר נתינת חיי הבנים בתמורה! מה כל כך מיוחד בערבות?

מצוות "הוכח תוכיח את עמיתך" גם כן מבוססת על עניין ערבות. כי לכאורה באיזה רשות אתה מוכיח את הזולת? חז"ל אמרו: הוכח תוכיח - אפילו מאה פעמים, בלהט, בעקשנות, בלי סוף ובלי גבול. באיזה זכות? וכבר אמרו חז"ל: "מה לך לכבוש פלטרין של חברך, האם פלטרין שלך כבר כבשת"? אלא, שהזכות והחובה לתוכחה מקורו בערבות הדדית, כמו שנאמר בגמרא: "כל ישראל ערבין זה בזה" (שבועות, ל"ט). וכך פירש הרבי מליובאויטש זצ"ל: "ערב"- פירושו גם מתוק, ישראל מתוקים זה לזה, חדורי אהבה ואחוה אחד לשני. הזכות להוכיח אחד את השני היא בגלל שדואגים אחד לשני, שאוהבים זה את זה.

כשיעקב אבינו הבין שהמסירות של יהודה אינה נובעת מהרצון להרגיעו, או מהתחייבות סתמית של בן לאב להחזיר את הבן האחר כמו דבריו של ראובן, אלא ממשהו עמוק יותר, מדאגה, מאהבה ומשותפות, ידע האב כי בנו אכן יחזור אליו ואם יהיה צורך יהודה אכן ימסור את נפשו ויביאו חזרה אל בית האב.

גם יוסף שומע נאום של יהודה שבו משולבים רחמים ורגש, איום ותבונה. אך הוא עדיין נשאר בהצגת פניו ככועס וכמתנכר. רק כששומע את המילים: "כי עבדך ערב את הנער מעם אבי... אם לא אביאנו אליך וחטאתי לאבי כל הימים, ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני והנער יעל עם אחיו...: הבין יוסף כי בני יעקב, אחיו שבטי ישראל אינם כתמול שלשום. והמחשבה של לכו ונמכרנו לישמעאלים נהפכה למחויבות של ערבות הדדית. מול זה: "ולא יכל יוסף להתאפק... ויתן את קולו בבכי".

ערבות- זו השפה היהודית, זו האחריות ההדדית, זו תמונת מצב של עם ששואף לרוחניות. לא אהבה עצמית, לא תאוות אישיות, לא הישרדות פרטית, אלא אהבה ושותפות הדדית.

גם בתפילה אמרו חז"ל שכל המתפלל על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה, כי תפילה שיש בה ערבות הינה מתקבלת ברצון לפני אדון כל. כמו שנאמר בשיר השירים: "הראיני את מראיך השמיעני את קולך, כי קולך ערב ומראיך נאה". מתי הקול נשמע? כשהוא בא מתוך ערבות הדדית, כשזוהי תפילה על הכלל, אז גם המראה נאה לפני הקב"ה. 

תורה ותפילה הבאים מתוך ערבות הדדית ואחדות ישראל רצויים לפני הקב"ה. ועל כן יהודה אשר היה הראשון במסירות נפש מתוך ערבות, נבחר על ידי יעקב להקים את בית המדרש לתורה ולתפילה הראשון בעם היהודי.