פרשת חיי שרה ה'תשע"ג

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

אולי לא תלך האשה אחרי

על הפסוק: "ואומר אל אדוני אולי לא תלך האשה אחרי" (כ"ד/ ל"ט) נאמר ברש"י בשם חז"ל: "אלי כתיב, בת היתה לו לאליעזר והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו. אמר לו אברהם בני ברוך ואתה ארור ואין ארור מידבק בברוך".

שאל הרבי מקוצק זצוק"ל, מדוע בחרה התורה לרמוז את מילת 'אולי' על בתו של אליעזר שהיה מבקש עליה להשיאה ליצחק, דווקא כאן, בפעם השנייה שמספר אליעזר את השתלשלות הדברים להורי רבקה, ולא דרשו זאת חז"ל, על מילת 'אולי', שנזכרת בפעם הראשונה כשאומר אליעזר לאברהם "אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי"? ותירץ שפעמים אדם חוטא, ואינו מבין במה שגה עד עבור זמן. ואכן אליעזר בשעת מעשה לא שם לב לפליטת פיו ולנגיעתו האישית. ורק לאחר זמן כאשר שינן את הענין הבין כי ליבו נטה למטרה אחרת, מתוך נגיעה אישית, ועל כן הוציא מפיו את מה שהוציא.

מסופר על רבי אייזל חריף שפעם אחת הגיע אליו יהודי לבוש בגדים מכובדים, וסיפר כי הוא מקובל, ואף הביא אתו ספר שחיבר ב"קבלה", כשהוא מבקש הסכמה על ספרו. רבי אייזל הציץ ביהודי ובספר ומיד כיבד אותו לגשת לפני העמוד לתפילה. האיש ניסה להתחמק אבל הרב לא ויתר, והוא ניגש לעמוד, והתחיל לגלות את בורותו. הוא לא ידע לקרוא את המילים נכון, התבלבל בתפילה והיה ממש לקלס ולצחוק.
אחרי התפילה שאלו את רבי אייזיל, מה ראה לתת לאותו שטען שהוא "מקובל" במרכאות, להתפלל, הלא הוא נראה איש חשוב ומכובד? אמר להם רבי אייזל בחיוך: "הלא זה דבר המשנה בברכות. אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא, שהיה מתפלל על החולים. אמר להם, אם שגורה תפילתי בפי, יודע אני שהוא מקובל ואם לאו, יודע אני שהוא מטורף...! אף כאן מעיון בדבריו הבנתי מי האיש, והנה לנו ההוכחה, אם תפילתו שגורה בפיו הרי יודע אני שהוא מקובל, אבל אם לא אני יודע שהוא מטורף...".
חז"ל ידעו לזהות את כוונותיו, מעשיו והנהגותיו של אדם גם אם הוא מתאמץ להסתירן, ובאפשרותנו לכוונן לטהורות על ידי התפילה.
רעיון זה אנו מוצאים בפרשה הקודמת, שם נאמר לאחר בשורת הקב"ה לאברהם שיוולד לו בן: "ותצחק שרה בקירבה לאמור אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן. ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמור.. ותכחש שרה לאמור לא צחקתי כי יראה, ויאמר, לא כי צחקת" (י"ח – י"ב). ענין צחוקה של שרה אמנו הצדקת צריך הוא תלמוד, הכיצד באמת מתאים צחוקה של שרה לדרגתה הגבוהה של אמנו הראשונה – אמא של מלכות. והרי נביאה גדולה היתה, ואף גדולה בנבואה אפילו מאברהם, ועליה אמרו חז"ל בפרשתנו שהיתה בת ק' כבת כ' לחטא. ואם כן האיך באמת צחקה שרה על בשורת ה'? וביותר תמוה, שלאחר שהקב"ה עצמו שואל לאברהם "למה זה צחקה שרה". מכחשת שרה ואומרת לא צחקתי, וכי חשודה היא אמנו חלילה על דבר שקר?
יסוד גדול לימדונו רבותינו גדולי הדורות, אודות ה"כוחות הכהים" (או כוחות התת מודע – כשפתם של חכמי הנפש) הפועלים במעמקי ליבו של אדם ובתת הכרתו, ומשפיעים באופן עקיף השפעה מוחלטת ומכרעת כמעט על כל החלטותיו של האדם. פעמים רבות אדם פועל בכל מיני מישורים, והוא מקבל כל מיני החלטות, שלכאורה נראים לו שהם מושתתים על שכל והגיון ללא שיקולים זרים, אך אם יעצור ויחקור לרגע בתוך עצמו באמת, הוא ימצא שאת החלטותיו מניעים כוחות זרים שאינם ממין העניין. הם באים ממניעים אינטרסנטיים המשפיעים על החלטותיו והנהגותיו.
רק אם אדם מחפש את האמת בתוך עצמו, הוא ידע למצוא את המניע האמיתי שמניע את תהליכי חייו ותגובותיו בשלל מקרים. לפעמים נצרך האדם לסיוע חיצוני שיגלה לו את מעמקי לבבו האמיתיים שהרי אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם רואה נגעי עצמו.
אכן, בהנהגה החיצונית של שרה אמנו, לא היה שום צחוק גלוי הנראה לעין. אפילו לעיניה שלה עצמה. וצחוקה היה לכאורה כצחוקו של אברהם שגם עליו אמר הכתוב (י"ד – י"ז) "ויצחק ויאמר בליבו הלבן מאה שנה יוולד ". אך רק האלוקים בוחן כליות ולב מצא פגם של אמונה דק דק. זהו שאמר הכתוב "ותצחק שרה בקרבה" – הצחוק היה בתוך קירבה ובמעמקי ליבה, עד כדי כך שגם היא עצמה התכחשה לו, כי באמת היא סברה שהיא 'יראה' מה', עד שסייע לה הקב"ה וגילה לה שבצפוני ליבה אכן יש איזשהוא פגם קל באמונה, "ויאמר, לא, כי צחקת".
את דבר נגיעותיו של אליעזר להורי רבקה, סיפרה לנו התורה דווקא בפעם השניה בסיפורו של אליעזר, שכן בפעם הראשונה ששאל אליעזר את שאלתו לאברהם, לא הרגיש בכלל בדבר נגיעתו, והיה בטוח כי רק בכנות שואל את השאלה. רק לאחר מכן, כשכבר הוחלט כי רבקה תהיה אשת יצחק, וסרה כל נגיעה מליבו, רק אז הבין, כי בעצם כל שאלתו לא היתה אלא תוצאה של נגיעותיו האישיות החבויות במעמקי הלב, וכל  "חששו" לא היה אלא "תקוה" שאכן כך יהיה. הרי שרק כאן הבין כי מה שהיתה לו בת להשיאה גרם לשאלת "אולי לא תלך", ולכן הוזכר רק כאן רמז זה.
תמיד יש לבחון היטב האם החלטתנו נקייה משיקולים זרים. התפילה היא הדרך לבחון זאת, אם שגורה התפילה בפינו או חלילה לא. ובכוחה של תפילה לכוון את דרכנו לדרך ישרה וטהורה.