פרשת וירא ה'תשע"ג

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל מהערבי והמקומות הקדושים

ותלך ותתע במדבר
פרשתינו מספרת על היחסים העכורים בין שרה אמנו להגר שפחתה, בעקבות מעשיו של ישמעאל עד ששרה מבקשת מאברהם לגרש את הגר ואת בנה. וכך נאמר: "ויאמר... אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר שרה שמע בקולה...". ואז "...וישכם אברהם בבוקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר... וישלחה ותלך ותתע במדבר באר שבע". ומפרש רש"י: "חזרה לגילולי בית אביה". והדבר אומר דרשני. מנין לו לרש"י שחזרה לעבודת גילולים שלה, אולי הדברים פשוטים שטעתה בדרכה כמו שיכול לקרות לכל אדם היוצא המדברה? ומנין שעזבה את דרך ה'?

יש לפרש שאם התורה מדגישה לנו בפירוש שהגר תעתה, הרי שעל כרחך הכוונה שחזרה לגילולי בית אביה, משום שאצל יהודי אין ולא צריכה להיות כזאת הרגשה של תועה ואבוד. הרי על עם ישראל נאמר "כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים בכל קראינו אליו". ואם למרות זאת הרגישה כך, הרי זה סימן שחזרה לעבודת כוכבים.
וכך מובא במדרש בדברים (פרק ב' ט"ז): מעשה בספינה אחת שהיתה כולה של עובדי כוכבים והיה בתוכה יהודי אחד וכיון שהגיעו לאיזה אי אמרו העובדי כוכבים לאותו יהודי טול מעות ועלה לאי ותקנה לנו מעט דברים לאכול ולהשיב את נפשנו. אמר להם אותו יהודי: והלא אכסנאי (אורח) אני, ואין אני מכיר להיכן אני הולך. אמרו לו העובדי כוכבים וכי יש יהודי אכסנאי? בכל מקום שאתה הולך אלוקיך עמך. הרי אשר לו אלוקים קרובים אליו. כה חזקה צריכה להיות ההרגשה אצל יהודי שבכל מקום שהולך, ובכל צעד ושעל אלוקיו עמו.
הביטוי לתחושה זו הינו ביכולת שלנו להתפלל אל הקב"ה ולבקש ממנו בכל עת ובכל שעה. כשאדם חש שהוא לא לבד אלא ה' עמו הרי הוא יכול לשנות סדרי בראשית.
מובא מהבעל שם טוב על הכתוב 'ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך'. ובקשתם 'משם' - מכל מקום שהאדם נמצא שם, גם אם אתה שקוע ונפול אתה יכול לפעול, ואדרבה דווקא משם - 'ומצאת'. כי אם הוא חש שהקב"ה עמו הוא ימצא דרך לשנות את המצב.
הגר"א מדייק שתחילת הפסוק בלשון רבים 'ובקשת משם' והמשך הפסוק בלשון יחיד 'ומצאת כי תדרשנו'. ומבאר על פי מאמר חז"ל (ראש השנה י"ח). 'שנים שעלו למטה וחוליין שוה וכן שנים שעלו לגרדום לידון ודינן שוה, זה ירד וזה לא ירד זה ניצל וזה לא ניצל. מפני מה ירד זה וזה לא ירד זה ניצל וזה לא ניצל? זה התפלל ונענה וזה התפלל ולא נענה. מפני מה זה נענה וזה לא נענה? זה התפלל תפילה שלימה נענה וזה לא התפלל תפילה שלמה לא נענה'. מבאר רש"י 'תפילה שלמה – נתכוון'. אומר הגר"א, 'ובקשתם' יש הרבה בקשות ותפילות, לכך נכתב בלשון רבים, אבל 'ומצאת' יש רק אחד מתי? "כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך", אם זה עם כל הכוונה והלב, איזהו עבודה שבלב זו התפילה.
הגאון רבי חיים וואלקין שליט"א מביא ששמע מאביו גאב"ד לוקאטש זצ"ל, ששמע מהגאון הקדוש ר' אלחנן וסרמן הי"ד, מה שאנו אומרים בקבלת שבת בתפילת 'לכו נרננה': "ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו", מהי הכפילות של עם מרעיתו וצאן ידו?
וביאר זאת ע"פ דברי הגמרא (בבא בתרא לו, א) על אותם עיזים שנכנסו לחצר הניזק ואכלו חיטין, וטוען הניזק שאכלו כמות גדולה של חיטין, ותובע את בעל העיזים שישלם לו את נזקו, ולבינתיים תפס אותם הניזק עד שישלמו לו את נזקו. אמר אבוה דשמואל דיכול לטעון רק עד כדי דמיהן ולא יותר, דמיגו שיכול לומר לקוחין הן בידי ושלי הם. שואלת הגמרא: והאמר ר"ל הגודרות אין להם חזקה וממילא אין לו מיגו (גודרות היינו צאן, וכל דבר המהלך בדרכים ובשווקים שיכול לומר מעצמו נכנס לחצרך אינה חזקה)?
משיבה הגמרא: "שאני עיזי דמסירה לרועה", ולכן יש להם חזקה. ומקשה הגמ', והרי יש זמן שהולכות לבד העיזים, בבוקר לבית הרועה וכן בערב שמחזירם הרועה, ועדיין לא הגיע הרועה ששומר בלילה, ואולי בזמן הזה שהיו ללא שמירה נכנסו מעצמן לחצרו, וממילא שוב אין לו טענת חזקה כמו כל גודרות? ומשיבה הגמ': בנהרדעי טייעי שכיחא ומידא לידא משלמי. ומבאר רש"י: דכיון דשכיחי גנבים בנהרדעי, א"כ אין זמן כזה שהרועה משאיר את הצאן לבד, והוא מחכה עמם עד שמגיע הרועה של הלילה, וכן בבוקר אין מניחם אפילו לרגע קטן לבד ומוסר אותם בידו לרועה.
אמר הגר"א וסרמן הי"ד דזהו הפירוש "עם מרעיתו וצאן ידו", הקב"ה יודע שבדורותינו שכיחי טייעי – גנבים, רודפים ואויבים ברוח ובגשם הקמים להרע לנו. וברוב רחמיו וחסדיו אין משאירנו רגע לבד, ואין רגע אחד שמשאיר את כלל ישראל ללא שום שמירה, וזהו עם מרעיתו וצאן ידו. ומי שאינו חש כן הרי הוא כמו הגר שחזרה לגילולי בית אביה.