פרשת וילך ה'תשע"ג

בס"ד                                                                                                               
הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

ממרים הייתם עם ה'
יום אחד באו לפני המלבי"ם זצ"ל עסקני עירו ובקשו ממנו היתר לערוך נשף פומבי שיציגו בו מחזה משעשע, המנוגד לכללי הצניעות, משום שרק בדרך זו יצליחו למכור כרטיסים רבים ובאמצעותם לגייס סכום רב לצרכי "קמחא דפסחא".
התנגד לכך רבי מאיר לייבוש ואמר: משנה מפורשת היא "והוי בורח מן העבירה, שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה" – ברח מן העבירה אפילו אם נדמה לך שנגררת בעקבותיה מצוה גדולה, כי תמיד היא תגרור עבירה עמה ולא מצוה.
ובעת נשא דרשתו ברבים, תמך יתדותיו בדברי משה רבנו בפרשתינו (לא,כז):"הן בעודני חי עמכם ממרים הייתם עם ד' ואף כי אחרי מותי". חז"ל אומרים שזה אחד מעשרה קל וחומר הכתובים בתורה שבו אומר משה שבאם בעודני חי הייתם ממרים את ה', על אחת כמה וכמה לאחר מותי. ולכאורה, הלא ק"ו פריכא הוא, כי בגמרא מצינו (סנהדרין ל"ז ע"א) להיפך, ד"הני בריוני דהוו בשבותיה דר' זירא", כיון שנסתלק ר' זירא חזרו בתשובה, אמרו עד עכשיו הגנה זכותו עלינו ועכשיו אין מי שיגן. אולי גם אצל עם ישראל לאחר פטירתו של משה רבינו יחזרו בתשובה ולא יחטאו עוד, משום שהיו אומרים שעד עתה משה רבינו הגן עלינו, ועכשיו אין מי שיגן?
אלא, הסביר המלבי"ם, בריוני דר' זירא ידעו בעצמם שאינם צדיקים, לכן התעוררו לשוב עם סילוקו של צדיק. לא כן באלו שהם "ממרים עם ה'", דהיינו שחושבים כי מעשיהם רצויים לפני הקב"ה, ואינם מרגישים כלל במכשלה שתחת ידם – למה ואיך יחזרו בתשובה לאחר פטירתו של משה רבינו?
רעיון זה נמצא בפרשה נוספת בפרשתינו. כשהתורה מתארת את פטירתו של אבי הנביאים משה רבינו ע"ה מן העולם. בתחילה מצווה הקב"ה את משה לעלות אל הר העברים - הר נבו, ולהביט משם אל ארץ ישראל, הארץ המובטחת לבני אברהם יצחק ויעקב. לאחר מכן מגיעה שעתו להסתלק מן העולם ואז מדגישה לנו התורה כי הקריאה למשה באה: "בעצם היום הזה", כלומר בגלוי לעיני כל. רש"י מבאר לנו שבכל התורה נאמר רק שלוש פעמים המילים "בעצם היום הזה": אצל נח, ביציאת מצרים ובפטירת משה רבנו. המשותף לשלושת הנושאים הללו הוא שהיתה התנגדות מצד האנשים לדברי הקב"ה, ועל כן התורה ציינה כי הדבר התבצע למרות ההתנגדות.
דור המבול ראה את נח בונה תיבה ושמע את אזהרתו כי עתיד הקב"ה להביא מבול על העולם אם לא יחזרו בני האדם בתשובה. הדברים הללו לא נעמו לאזני האנשים והם ביקשו למנוע מנח להכנס אל התיבה ובכך לא יוכל כביכול הקב"ה להוריד מבול לעולם, ועל כן צווה נח להיכנס "בעצם היום" בגלוי, בלי לפחד מבני דורו שלא יכלו להזיק לו ולפגוע בו לרעה.
המצרים גם כן התרברבו נגד הקב"ה וביקשו למנוע יציאת בני ישראל ממצרים. הם איימו כי כשירגישו שעם ישראל רוצה לצאת מארצם ייקחו כלי סייף ויהרגו את היהודים ובכך תמנע יציאתם ממצרים. גם כאן מצאנו שהקב"ה אמר למשה רבנו לצאת ממצרים "בעצם היום הזה", בשעה גלויה, ואף מצרי לא הצליח למנוע מעם ישראל לצאת מבית עבדים.
גם כשהגיעה שעתו של משה רבנו לעזוב את העולם היו ישראל אומרים שלא יניחו למי שהוציאם ממצרים, וקרע להם את הים, הוריד את המן, והגיז בשבילם את השלו, העלה את הבאר ונתן להם את התורה לעבור לעולם שכולו טוב. אמר הקב"ה "בעצם היום הזה" תעלה אל הר העברים ומות שם כפי שמת אהרון אחיך.
אולם החיבור בין שלושת העניינים דורש ביאור והבנה. אנו מבינים כי דור המבול שהיו רשעים, מושחתים ומשחיתים, חשבו כביכול להילחם עם הקב"ה ולמנוע מנח להכנס לתיבה. כך גם המצרים שביקשו הם למנוע מעם ישראל לצאת מארצם. אך כיצד ניתן להשוות את אלו לבני ישראל ולהכלילם בהתנהגות זהה? הרי בני ישראל לא בקשו לעשות דבר או פעולה כנגד רצון ה', הרי כוונתם היתה כביכול טהורה, שרצו למנוע את פטירתו של משה רבינו הרועה הנאמן ומקבל התורה מהם. ומסתבר שאלו שעשו זאת היו מהנעלים ביותר שבעם, שהלא למי כל כך אכפת להשאיר בקרבם את המנהיג "שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו והעלה לנו את הבאר ונתן לנו את התורה". הלא רק לאלו שבאמת רוצים לקבל עוד ועוד מתורתו ומהנהגתו של אבי הנביאים משה רבינו. כיצד א"כ ניתן להבין שהתנהגו כפי שהתנהגו דור המבול, עליו נאמר "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ", והמצרים הרשעים שהעבידו את ישראל בפרך והקשו את לבם הערל מול המכות שהביא עליהם הקב"ה?
נראה כי רש"י בדבריו מלמדנו יסוד גדול ומחודש. אפשר לזעוק ולצעוק "מן". "שליו". "באר". "תורה" ולהיות בעצם כמו דור המבול וכמו המצריים. כלומר, להשתמש במונחים גבוהים ומרוממים, לדבר על דברים ערכיים ומעוררי התפעלות, אך להיות באמת כמו הגרועים והשפלים שבבריות, המסרבים להניח להקב"ה לעשות את רצונו. עד שהקב"ה צריך לייחד עבורם פסוק שלם "וידבר ד' אל משה בעצם היום הזה לאמר". להראות קבל עם ועולם שאינו חת כביכול מפעולותיהם כנגד רצונו. אדרבה, מי שחושב שהוא עושה פעולות עם ה', בסופו של דבר לא ישוב לעולם בתשובה ואף יתמיד בחטאו.
על חזון הנביאים "הנה ימים באים נאום ד' והשלכתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ד'" האמור על דורנו אנו, טרם ביאת משיח צדקנו. תמה מרן הרב מפוניבז' זצוק"ל, כיצד כמיהה לשמוע את דבר ד' הגוברת על הצורך במזון חומרי יכולה להוות חיסרון לעם ישראל, שהרי מוזכרת היא בנבואות דור עקבתא דמשיחא. אדרבא נראה כי זהו מצב חיובי ואידיאלי, דור בו מבקש העם רק להאזין ולשמוע דברי תורה. וכי יכול להיות טוב יותר מכך?
מבאר הרב מפונוביז', שבדור לפני ביאת משיח צדקנו יהיה הסתר הפנים כה גדול והבלבול יהיה כה רב, עד שבני האדם יהיו מוכנים לקבל ולשמוע מכל מי שישתמש בשם ה' כל דבר. תחת מעטה של צדקות ומילים קדושות ניתן יהיה להחדיר מסרים שליליים והנהגות פסולות והציבור יקנה את הדברים בשקיקה ויאמץ אותם אל ליבו ואף יהיה ליבם בטוח ושליו כי עושים הם את דבר ה', כשבפועל מעשה היצר ותעתועיו ישלטו בכיפה.
גדולתו של האדם היודע לעשות את דבר ה' בלי להוסיף או לגרוע, וכשטועה ידע שחטא וישוב בתשובה.
שבת זו שבת שובה – שבת של חשבון נפש. עלינו לבחון את מעשינו, לא רק את המעשים הרעים אלא גם את המעשים הטובים, שהם לא יהיו מבחינת ממרים הייתם עם ה'.
שנה טובה ומבורכת  וגמר חתימה טובה.