ראש השנה ה'תשע"ג

בס"ד                                                                                                                           

 "ראש השנה"

הרב שמואל רבינוביץ

רב הכותל והמקומות הקדושים

את לבבך ואת לבב

עם פעימות דקותיה הראשונות של השנה הבאה עלינו לטובה נתייצב לפני שופט  כל הארץ, כבן נוכח אביו ונישפט על מעשינו בשנה זו. כשהשנה נמוגה באופק ושוקעת בתהום הנשיה, משתלטת עלינו תחושת החמצה. כאב הפרידה מעורר רגשי חרטה, שנה שלימה הלכה אל מחיצות העבר, יכולנו לנצל אותה אך בזבזנו אותה בלי אחריות, ואנו אין לנו אלא להעתיר רחמים מבעל הרחמים ולבקש מלפניו סליחה ומחילה, כפי שהורו לנו חכמינו ז"ל "חרטה על העבר וקבלה על העתיד". איך עושים זאת?

בעיצומו של ראש השנה ויום הכיפורים, בתפילת "ונתנה תוקף" של רבי אמנון ממגנצא הי"ד, כשאנו מתארים את החיל והרעדה כאשר כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, והקב"ה חותך קצבה לכל בריותיו, כמה יעברון וכמה יבראון, מי יחיה ... מי ינוח ומי ינוע, מי ישקט ומי יטרף... אנו זועקים בקול את העצה היחידה לזכות לחיים טובים ולשלום: ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה.

ותשובה – צום – 136, ותפילה – קול – 136. וצדקה – ממון – 136, ביחד 408 בגימטריה זאת. כדבריו של דוד המלך: "אם תחנה עלי מחנה לא ירא לבי, אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח", (תהילים כ"ז). בטחוננו לזכות ביום הדין הוא בזכות: תשובה, תפילה וצדקה, אשר איתם נכנס הכהן הגדול לפני ולפנים ביום הכיפורים כדבר הכתוב: בזאת יבוא אהרון אל הקודש.

דורשי רשומות היו אומרים כי שלושת הדברים הללו רמוזים בשמו של חודש אלול: "ומל ה' את לבבך ואת לבב זרעך"" – תשובה. "אני לדודי ודודי לי" – תפילה. "איש לרעהו ומתנות לאביונים" – צדקה. מי שיש לו דעת להבין את משמעות חודש אלול, כבר בימים שקדמו לר"ה-בחודש אלול משתמש בכלים אלו כדי להעביר את רוע הגזירה.

הפסוקים של תפילה וצדקה אכן רשומים מפורש בר"ת של חודש אלול, אולם התשובה הרי היא רמוזה במילים: "ומל ה' את לבבך". והנה שמו של חודש אלול רמוז רק בהמשך הכתוב: "את לבבך ואת לבב". והרי אין למילים הללו כל משמעות בלי ראשיתו של הפסוק, ואם רמוז אכן התשובה בשמו של חודש אלול היה צריך שתופיע בו מהות התשובה כמו התפילה והצדקה, ולא קטע מתוך המשך פסוק שבו לכאורה אין את המסר הברור לתשובה?

י"ל, שהמילים: את לבבך ואת לבב הם מהות התשובה של חודש אלול. אם אדם רוצה להבין מהי תשובה אמיתית ושלמה שאיתה יבוא ליום הדין, הרי שיבחן את השפעתה. אם היא משפיעה רק על לבבו, זו אינה תשובה שלמה. רק אם היא חודרת ללבבו ומשפיעה על לבבם של זרעו אחריו, היא היא התשובה השלמה שעמה באים לימי הדין.

התשובה אינה מסתיימת בלב של החוטא, היא צריכה להשפיע גם על סביבתו הקרובה והרחוקה. כי אז יש להם את המשמעות של שינוי דרכי האדם.

הגה"ח רבי גודל אייזנר זצ"ל שהיה ר"מ ומשגיח רוחני בישיבת חידושי הרי"מ בת"א, אמר על מה שנאמר "ואהבת לרעך כמוך אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה" ,שכשאדם רואה את חבירו שאין לו אוכל או בגד, בדרך כלל אדם טוב ניגש לעזור לו ואפילו יוריד מעצמו ויתן לזולתו, לעומת זאת כשאחד רואה שהשני לא יודע ללמוד ומתקשה בהבנה, לא מצאנו לצערנו שהוא בא לסייע ולעזור לו, ונותן לו ממה שחננו ה'. וזה מה שאמר רבי עקיבא ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא גם כלל ב"תורה" לא רק בדברים גשמיים גם בתורה וביר"ש צריך לעזור לזולת.

הוסיף על כך האדמו"ר מסטריקוב זצ"ל: שדבר זה התאים ביותר למי שאמרו. שהרי רבי עקיבא היה בתחילה עם הארץ, וכשהתחיל ללמוד היה צריך לאחרים שילמדוהו ויעזרוהו. כך שהוא ידע היטב כמה חשוב שמי שיודע בתורה יתן ממה שיש לו לשני ובזה מקיים ואהבת לרעך כמוך. וזה הכלל גדול ב"תורה". התשובה האמיתית היא זו שאינה נגמרת בלבבך אלא משפיעה גם על לבב זרעך.

עת עומדים אנו בתפילת הימים הנוראים, כולנו תחינה: "רחם נא קהל עדת ישורון סלח ומחל עוונם והושיענו אלוקי ישעינו". בשעה זו עת עומדים אנו לדין שמים, איננו באים לבקש על עצמינו כפרט, כולנו נושאים אז תפילה על הכלל, על אחים ואחיות, על אבות ובנים, על הנדכאים והחלכאים מאחינו שנפשם עגומה עליהם וכל כולם יגון ואנחה. באותה שעת אמת, מחלחלת בלבותינו פנימה הרגשת הערבות שחויבנו בה, ערבות ללא מחיצות וסייגים, ערבות ללא הבדלי מעמדות ועשירונים, כשמפי כולם יוצאת הבקשה: רחם נא קהל עדת ישורון, כי רק בזכות זאת  נענים אנו מהקב"ה: סלחתי.

לעת פרידה מהשנה נאמר יחד כאיש אחד בלב אחד את התפילה: תכלה שנה וקללותיה ולצדה תפילה: אבינו מלכנו: תחל שנה וברכותיה.