פרשת כי תבוא ה'תשע"ב

בס"ד                                                                                                                      
הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים  

"מזוזה בפתחה של השנה"

בפרשתנו אנו קוראים מצווה שהיתה חד פעמית, שקוימה בכניסה לארץ ישראל. וכך נאמר: "והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ... והקמות לך אבנים גדולות ושדת אותם בסיד. וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך למען אשר תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך... " (דברים כז').

שתים עשרה אבנים גדולות לקח יהושע בן נון והעם בעברו את הירדן, בעשירי בניסן, כנגד י"ב שבטי ישראל. ועל גביהם נכתבה כל התורה כולה – חמשה חומשי תורה בשבעים לשון (יהושע ד'). כמו במתן תורה קיבלו בני ישראל את התורה, כך בכניסתם לארץ ישראל כתבו את התורה. כמו במתן תורה צוו בני ישראל לבנות מזבח, גם כאן צוו לבנות מזבח, שם "וזבחתם שלמים" וכאן "וזבחת שלמים".

האברבנאל כותב: "מנהג קדום בין האומות כולם, שכל עם או מלך שילך לכבוש ארץ אחרת, מיד כשיעבור אליה יקים אבנים גדולות זו למעלה מזו לציון וסימן שעברו שמה ולקחו אותה, ויכתבו עוד על אותם האבנים שבשנת כך וכך בא שמה המלך פלוני עם העם פלוני לכבוש את הארץ הזאת". והוא ממשיך ומתאר את אנדרטאות הגבורה שהותירו אחריהם הרומאים כשכבשו את ארצות איטליה וספרד: "והנה בכל ארצות איטליה וגם בספרד כל מקום אשר דרכו בו רגלי הרומיים בזמן גדולתם ומעלתם, תמצא עד היום ציונים רבים שעשו הקדמונים בזה הדרך, ובכל מקום אשר שם איקולי"ש הענק הגדול בונה הערים והמדינות – עשה כדבר הזה". מעתה – מסיים האברבנאל – "אמר אליהם משה אדונינו, הנה נא ידעתי שאתם ביום שתעברו את הירדן תרצו להקים אבנים... לכתוב עליהם את כל דברי התורה... שנזכרו בענייני העברתכם".

לדבריו, הקב"ה ידע שבני ישראל ירצו מעצמם לכתוב על האבנים את ניסי ה' ואותותיו אשר עשה עמם בדרכם לארצם. וכדי שיהיו האבנים לשם גבוה, הגדירה התורה באיזו דרך יעשוה ויעלה להם לרצון. הכולל שלושה ענינים: ראשית שיעשו זאת בשעת עברם את הירדן לכניסתם לארץ ישראל. מקומם - על הר עיבל. ותוכנם - לא רק את סיפור וענייני העברת הירדן וביאת עם ישראל לארצו כדרך כל כובשי ארצות, אלא גם את כל דברי התורה והמצוות. ולא רק אבני אנדרטה אלא גם מזבח לשם ה'. וכשיעשו האבנים עם שלושת ההגבלות האמורות – יעלו לרצון לפני ה'.

הרעיון העמוק מאחורי זה הוא כתפילתנו: "שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה" – עם ישראל בכניסתו לארץ הקודש בשטף מי הירדן לוקח שתים עשרה אבנים "למען תהיה זאת אות בקרבכם כי ישאלון בניכם מחר לאמור מה האבנים האלה לכם? ואמרתם להם אשר נכרתו מימי הירדן מפני ארון ברית... בעברו בירדן והיו האבנים האלה לזכרון לבני ישראל" (יהושע ד'). עם ישראל מקים שער זכרון בפתח כניסתו לארץ ישראל, אך על האנדרטה הזו כותב יהושע – את התורה כולה, "וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך".

כתפקיד המזוזה בפתח הבית שעליה חקוק: "שמע ישראל ". פרשת "שמע" – קבלת עול מלכות שמים, ופרשת "והיה אם שמוע" – קבלת עול מצוות. מהי איפוא המזוזה? לייהד את הבית, להוות כרטיס ביקור וחלון ראוה האומר כי זהו בית יהודי על תכניו, מהותו, ערכיו וצביונו, ולשמש תעודת הכניסה לבית היהודי. כך עשה יהושע בן נון כדבר ה', כאשר נכנס לבית הלאומי שלנו – ארץ ישראל, עת עוברים את הירדן להכנס בפעם הראשונה לארץ אבותינו, קובע אותו הדור מזוזה בפתח – כדמות שתים עשרה אבנים. ולא מסתפק רק בשתי פרשיות אלא כל התורה כולה בשבעים לשון על י"ב האבנים האלו.

זאת לאמור – הנצחון שלנו אינו נקבע על ידי סילוק אויבינו וכיבוש חבל ארץ בלבד, שער הניצחון שלנו אינו סיפורי גבורה של לוחמים ומצביאים, השער שלנו הוא ביטוי לקדושת הארץ, ומבטא שאדמתנו ארצנו ובתינו התקדשו, שאדמתנו אדמת קודש היא. כך הוקבע באמצעות שנים עשר שבטי ישראל אשר כתבו בפתח כניסתם לארץ ישראל את כל התורה כולה במזוזה שבשער, והעידו כי לא ככל העמים בית ישראל. ושער הזכרון שלנו, שבזכותו ניצחנו במלחמה – היא המזוזה שקבענו בכניסתנו – שתים עשרה האבנים שעליהן חקוקים דברי התורה בלא להחסיר אות אחת.
כ
מה זה סמלי שדווקא יהושע בן נון תיקן את תפילת "עלינו לשבח" (רב האי גאון ועוד) שאנו מסיימים אתה כל תפילה – שחרית מנחה וערבית. ותפילה זו נאמרת בחיל ובמורא, בכונה יתירה ובפתיחת הארון, במוספי ראש השנה ויום הכיפורים. "וכורעים ומשתחווים ומודים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה – שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה". כי באמצעות האבנים שכתב עליהן בכניסתנו לארץ העיד שלארצינו יש מזוזה בפתח, והיא תורת ישראל. תורת הנצח הכתובה על שתים עשרה אבנים, המאגדת ומאחדת את כל שנים עשר שבטי ישראל. עד שבעת אמירתה של תפילה זו עומד הקב"ה עם פמליה של מעלה, ועונים ואומרים: "אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלוקיו" (של"ה).
זו הסיבה שאנו מתחילים לקרוא מחדש את סדר פרשיות התורה בראשיתה של השנה, למרות שלצורך זה פעמים קוראים שתי פרשיות יחד, וזאת כדי לקבוע מזוזה כדמות התורה בתחילתה של שנה חדשה.

בעומדינו בשערי השנה החדשה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה, עלינו לקבוע מזוזה חדשה בפתחה, בדמות כל התורה כולה. לבדוק את המזוזה שקבענו בשנה החולפת, ולתקן את הצריך תיקון, אזי יקויים בנו תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה.