פרשת ראה ה'תשע"ב

בס"ד

הרה"ג שמואל רבינוביץ
רב הכותל והמקומות הקדושים

נתן תתן לו

פרשת השבוע עוסקת במצוות הצדקה, וכך נאמר: כי יהיה בך אביון מאחד מאחיך באחד שעריך... לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידיך מאחיך האביון כי פתוח תפתח את ידך לו.. די מחסורו אשר יחסר לו.. נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' בכל מעשיך..." (טו, ז'-יא')
על כפל הלשון "נתן תתן" מביא רש"י את דברי חז"ל: אפילו מאה פעמים. לכאורה איזה חידוש יש בזה, וכי אדם יכול לומר שהוא מקיים שבת פעם אחת בחודש, או מניח תפילין פעם בשבוע? אם יש חובה לתת צדקה לעני, הרי שכל זמן שהוא עני צריך לתמוך בו ולסייע בו! וכי בגלל שתרמנו לו פעם אחת והוא קיבל מנת מזון אחת ניתן לעצום עין ולאפשר לו לרעוב וליפול? הרי פשוט הדבר שאין במצוה זו כמו ביתר המצוות חד פעמיות וצריך לקיימה כל זמן שאחיך זקוק לך!
עוד יש להבין את דבר הכתוב "בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך". מהו הדבר הזה שבעבורו הקב"ה יברך את מעשה ידיו של מקיימה? רש"י מביא את הספרי שכוונת הכתוב על דיבור בענייני צדקה. שכבר שאמר ליתן נוטל שכר. אך מלשון הכתוב משמע שיש  קשר לראשיתו, והברכה באה בעבור "נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו". ולכאורה מה המיוחד בדבר הזה שנותן אפילו מאה פעמים, ולא רע לבבו בנותנו, שבגלל זה הכתוב הקב"ה מעניק ברכה מיוחדת?
מסופר שפעם אחת נסע הרה"ק רבי בונים מפשיסחא זי"ע מדאנציג לביתו, דרך עיר שעפס, ושם היה צדיק מופלג ושמו ר' זלמן חסיד שהיה עני מאוד. כאשר בא הרבי לאכסניה, קרא לר' זלמן ואמר לו: הא לך מלוא חופניים מעות, ולך עשה סעודת מרעים, כמו שנהוג אצל חסידים, כיד המלך. לקח ר' זלמן את המעות, והלך לביתו להכין סעודה כמצווה, לשם כך רכש דגים ועופות ומיני משקאות וכל צרכי הסעודה בשפע רב ועוד נשאר בידו סכום כסף.
הרבי קרא למשמשו של בעל האכסניה, ובקש ממנו שישלח אליו סוחר פרוות, ויקנה מעיל פרווה וכובע פרווה, וכן שיקנה נעליים, גרביים, חולצה ועוד. כאשר הגיע הזמן ללכת לסעודה, ציווה למשרת לארוז את כל הכבודה, וללכת איתו לביתו של ר' זלמן לסעוד עמו. כשהגיעו לבית, הלביש הרבי ר' בונם את ר' זלמן מכף רגל ועד ראש, ושם עליו גם את המעיל והכובע. כי אז היה חורף, ובמיוחד בביתו של ר' זלמן שהיה קר גם בבית כי לא היה במה להסיק את התנור.
הרבי ר' בונים שם לב לפתע כי גם בני הבית ובהם הילדים הקטנים קופאים מקור, כי אין להם בגד ללבוש. נתן למשרת כסף, וציווהו ללכת לחנות ולהביא בדים בכדי לתפור לכולם שמלות ובגדים. דבר שגרם לכל בני המשפחה שמחה גדולה עד אין שיעור.
אחר הסעודה, חזר הרבי ר' בונים לאכסנייתו בלווית ר' זלמן. ויהי כאשר עמדו להיפרד, לקח רבי בונים זי"ע כמה רובלי כסף, ונתן לר' זלמן עבור הנאותיו. ותמה מאד ר' זלמן ולא רצה לקבל, באומרו לרבי: הלא נשאר לי מעות מקניית צורכי הסעודה, וגם קבלתי מספיק בגדים ומלבושים, ומה זה שאקבל עכשיו עוד מעות?
השיב לו הרבי ר' בונים: הלא התורה אמרה "נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו". והדקדוקים בזה רבו. אבל הפשט הוא, כי זה שנותן לעני בתורת רחמנות – אינו בכלל צדקה. והוא כמו שמבריא גופו, שאינו יכול לסבול צרותיו של השני. על כן אמרה התורה שצריך ליתן צדקה כמה פעמים, ועד שלא ירע לבבך. היינו, שלא יהיה עוד רחמנות על העני המקבל, ואז מקיים את מצות צדקה, בהידור.
המשיך הרבי ר' בונים: עכשיו שנתתי לך את כל מה שהיית צריך, אין לבי כואב עליך עוד, וכעת יכול אני לקיים מצוות צדקה כראוי כציווי התורה הקדושה. כל יגיעתי היתה שאבוא לכאן ואקיים את המצוה. ואם לא תקבל ממני עכשיו את המעות – היתה כל יגיעתי ח"ו לריק. כששמע ר' זלמן את דברי הרבי זצוק"ל, קיבל את המעות בסבר פנים יפות, ונפרדו זה מזה בברכה ושלום.
זה הסבר הכתוב: "נתון תתן לו" – אפילו מאה פעמים. שרק לאחר שנתת מספר פעמים והנך מרגיש שכבר אין בך כל כך רחמנות וקיימת את מחויבותך דהיינו שהגעת למצב שלא ירע לבבך. עכשיו שאתה ממשיך לתת אזי המצווה נקיה ורק לשמו יתברך. ובגלל הדבר הזה "יברכך ה' בכל מעשיך ובכל משלח ידיך". במקרה זה הנך מקבל שכר כפל כפליים כיון שכל מעשיך הינם לשם מצווה.
לא בכדי, הפליגו חז"ל בגודל מתן בסתר במצווה זו. כי אזי הוא מצווה נקיה מכל מחשבת פסול ובגלל הדבר הזה זוכים לברכת ד' כפולה ומכופלת.