דברים בסיום הש"ס בכותל

בס"ד

ליל ט"ו מנחם-אב תשע"ב

חכמנו ז"ל אמרו בענין יום טוב של חמשה עשר באב (מסכת תענית, פרק ד', משנה ח') שנאמר בו: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים. מדוע לשבח את יום חמשה עשר באב שאין בנמצא ימים טובים לישראל כדוגמתו. בשלמא יום הכיפורים – יום סליחה ומחילה ויום שנתנו בו לוחות האחרונות, אלא חמשה עשר באב, מאי היא? והיו רבותינו האמוראים (בבא בתרא קטו) משיבים בכמה וכמה אנפין ואחד מהם: רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו, יום שפוסקין בו מלכרות עצים למערכה, דתניא רבי אליעזר הגדול אומר: כיון שהגיע חמשה עשר באב, תשש כוחה של חמה, ולא היו כורתים עצים למערכה, אמר רב מנשה: וקרו ליה יום תבר מגל, מכאן ואילך, ומוסיף – יוסיף וכו'.
והנה, בביאור טעמם של רבה ורב יוסף שתלו את שמחת חמשה עשר באב בהפסקת כריתת העצים למערכה. כתב הרשב"ם כי גודל השמחה נבע מסיום והשלמת מצוה זו – "ואותו יום שפסקו היו שמחים לפי שבאותו יום היו משלימין מצווה גדולה כזאת". לעומתו, בפירוש רבנו גרשום מבואר שריבוי שמחת חמשה עשר באב השתלשל בסיבת ההוספה בלימוד התורה מצד כורתי המערכה – "ולפי שעה שהיו עסוקים לכרות עצי המערכה היו מתבטלין מתלמוד תורה, אבל אותו יום פסקו ועשאוהו יום טוב שמכאן ואילך היו עוסקין בתורה".
מפרשי התלמוד עמדו על השאלה המתבקשת לנוכח פירושו של רבנו גרשום. הגע בעצמך, כמה אנשים היו עסוקים בכריתת העצים למערכה, כחמישים או מאה איש. וכי יעלה על דעתך כי בסיבת כמה עשרות איש שהיו עסוקים בכריתת עצי המערכה וזה עתה כילו את מלאכתם ומעתה מוסיפים בלימוד התורה, האמנם בשלהם השמחה הגדולה הזאת שלא היתה כדוגמתה בישראל?
י"ל אמנם רק אנשים בודדים עסקו במלאכת כריתת העצים למערכה. אך היכולת שניתנה להתחיל ללמוד תורה – ניתנה באותו יום לכלל ישראל! "מצוה גוררת מצוה" ובעקבותם של כורתי העצים למערכה הצטרפו עוד רבים ועל כן אין ימים טובים לכלל ישראל יותר מהיום בו הפסיקו עם כריתת העצים שהתחילו בו עם לימוד התורה. זוהי שמחת ההתחלה!
אחד מגדולי רבני ירושלים היה שמח ביום שמחת תורה בהתלהבות גדולה ועצומה. ירושלים של אותם הימים היתה מלאה בתלמידי חכמים וברי-אוריין, שוחרי תורה ואנשי ספר. כשהיה הרב יוצא בריקוד, היו יתר תלמידי החכמים נמשכים בעקבותיו ושמחים אף הם בשמחה של מצוה, בהתלהבות וברגשי קודש, בעוד שפשוטי העם לא העזו להצטרף למעגלי הרוקדים, ובחרו להצטנע, בקרן זווית ולהביט משם על הנעשה בבית הכנסת.
באמצע הריקודים חתכה את השירה הסוערת דפיקה חזקה שהונחתה על בימת בית הכנסת. הכל הביטו לעברו של הרב. "אחי ורעי - קרא הרב בקול נרגש – תנו דעתכם לשאלה אותה אמור לשאול כל אחד שמתבונן בסדרו של יום שמחת תורה: ביום זה נוהגים לקרוא לתורה שני חתנים, חתן תורה וחתן בראשית. הכתרתו של חתן התורה מובנת היא מאד. סיימנו את התורה, ויש למסיימים לשמוח בה. אולם מה מקום יש להכתיר 'חתן בראשית' כשעדיין כלל לא התחלנו עם התורה?
"מכאן אנו למדים כלל גדול בתורה: שמחת התורה אינה מיועדת רק למי שסיים את התורה, אלא אדרבה, היא פונה בעיקר לאלו שפותחים ביום זה את לימוד התורה. אלו שמנצלים את ההזדמנות שניתנה להם לפתוח בלימוד התורה, ומקבלים על עצמם להצטרף מהיום אל מעגל הלומדים". הרב הסתכל על פשוטי העם שעמדו בפינה וקרא לעברם: "בואו אהובי, ותנו כבוד לתורה. קבלו על עצמכם לקבוע עתים לתורה, להצטרף לשיעור תורה אותו נקים ונייסד כעת. נצא יחד במעגל מיוחד לשמחתה של תורה".
עין לא נותרה יבשה, כשכל בני אותה קבוצה התקרבו בצעדים מהוססים אל מרכז בית הכנסת, ועד מהרה יצאו בריקוד נלהב כ'חתני בראשית' – כשהם מבטיחים שביום שמחת תורה הבא הם כבר ירקדו וישמחו כ'חתני תורה'.
בעומדינו כאן בכתל המערבי אבקש לספר את הספור הבא:
יהודי אחד עמד בלב נשבר לפני צדיק גדול והגיש את ה'קוויטל', פתק בקשת הברכה. בפתק פירט את מצב בריאותו החמור ואת הבעיה הרפואית שאבחנו הרופאים אצלו. הוא עמד עכשיו לפני הצדיק וביקש שהצדיק יעורר עליו רחמים שיזכה לרפואה ניסית, למעלה מדרך הטבע.
האיש הזה חלה במחלה קשה. כוחותיו אזלו והלכו, והוא התקשה לנשום. הרופאים אבחנו כי  הוא סובל ממחלת ריאות נדירה. הם הודיעו לו כי כל הניסיונות לרפא את המחלה יהיו לשווא, שכן לעולם הרפואה אין מענה בעת ההיא למחלה קשה זו.
מאז סובב האיש בין צדיקים גדולים ובעלי שם לחפש ישועה ניסית למחלתו. אולם למרבה אכזבתו לא זכה לקבל מאיש מהם הבטחה ברורה כי אכן יחלים ממחלתו. עתה עמד לפני אחד מצדיקי פולין הגדולים והידועים, וליבו פרפר בין תקווה לייאוש.
הביט בו הצדיק ואמר: "שמע לי, יהודי יקר. בבעיה הזאת לא יוכל איש בעולם לעזור לך. רק צדיק אחד יוכל אולי להביא לך את הישועה – זה הצדיק רבי שמואל – שמלקה, רבה של סליש".
רבי שמואל – שמלקה קליין, רבה של סליש, עיר בהרי הקרפטים (כיום באוקראינה), היה מן הצדיקים המופלאים בזמנו. הוא התפלל בנעימות מיוחדת כל כך, עד שרבים מכל קצות הארץ באו רק כדי להקשיב לתפילתו. כמו כן חיבר ניגונים רבים, שאותם היה שר בעצמו בקול ערב, ורבים התעוררו והתחזקו ביראת שמים למשמע ניגוניו. כעשרים שנה כיהן כרב בבלקן. לאחר מכן שימש רב בחוסט במשך שמונה שנים. ואז עלה לכהן כרב העיר סליש שבה ישב על כס הרבנות עד סוף ימיו.
האיש התפלא למשמע תשובתו של אותו צדיק. הצדיק שולח אותו דווקא אל העיר סליש המרוחקת. מה פשר העניין, תמה בליבו, אך הוא ידע שאין להרהר ולשאול על דברי הצדיק.
בטרם יצא מן החדר, הוסיף הצדיק ואמר: "כאשר תיסע אל רבי שמואל-שמלקה, אל תעזוב אותו עד שיאמר לך בברור כי תחיה, ואז ודאי תחיה ותאריך ימים. זכור! עליך להתעכב אצלו גם אם תידרש לכך שנה שלמה. כדאי שתנצל את הזמן לשבת בין תלמידיו ולהאזין לשיעורים שהרב מסליש משמיע לפניהם".
יצא האיש לסליש, ומיד בבואו לשם פנה אל בית הרב. כאשר עמד לפני רבי שמואל – שמלקה שאלו הרב: "מנין באת ומה מטרת בואך?". שטח היהודי לפניו את סיפורו, והוסיף כי צדיק פלוני שלח אותו במיוחד אליו, כי רק הוא יכול להושיעו. הרים רבי שמואל – שמלקה את גבותיו ובמבט תמה קרא: "מדוע יהודי מפולין בא לכאן?! וכי פועל ישועות הנני?! הלא בפולין, ברוסיה ובגליציה יש צדיקים גדולים וקדושים. אני אינני יכול כלל לעזור לך".
נבהל האיש לרגע למשמע הדברים, אך מיד נזכר בדברי הצדיק מפולין, כי לא יעזוב את המקום עד שהצדיק מסליש יברכהו, והוא נשאר. עברו יום, יומיים, שבוע, שבועיים. החודשים נקפו. בכל הימים האלה בא היהודי בקביעות ללמוד בין תלמידיו של רבי שמואל – שמלקה והקשיב לשיעוריו. הצדיק מסליש עשה עצמו כאילו אינו מבחין בו. בכל יום ויום היה משמיע את שיעורו לפני תלמידיו, מתעלם מחלוטין מנוכחותו של היהודי מפולין.
יום אחד עסקו בישיבה בלימוד פרק 'אלו טריפות' במסכת חולין, בסוגיה זו הגמרא דנה במומי הבהמה, אשר מקצתם פוסלים אותה מכשרותה ודינה דין טריפה, ואילו מומים אחרים אינם מטריפים את הבהמה. באותו יום עסק השיעור במומים העשויים להיווצר בריאת הבהמה. התפתח דיון בעניין מום מסויים בריאה, ומום זה היה בדיוק אותה מחלה שממנה סבל היהודי.
אוזניו של היהודי נדרכו. הצדיק הוסיף להרצות את דברי הגמרא. והוא שטח וביאר את הסוגיה לאורכה ולרוחבה, וסיכם כי מדברי הגמרא עולה, וכך גם פוסק רש"י, כי בהמה כזו היא טרפה.
אולם מיד שב רבי שמואל – שמלקה והביא את שיטת רבנו תם, העוסק אף הוא בעניין זה. הרב מסליש הפנה את תלמידיו לדברי רבנו תם המובאים בתוספות דיבור המתחיל 'דילמא' בגמרא במסכת זבחים (דף קטז, א) "ורבנו תם היה רגיל לחלק בין טריפות דאדם לטריפות דבהמה, משום דאדם אית ליה מזלא".
כלומר, בהמה שיש בה מומים מסוימים אכן היא טרפה ואינה יכולה לחיות לאחר שחלתה במחלות האלה, אולם אדם הסובל מאותה מחלה יכול לחיות ולהאריך ימים, מכיון שיש לו 'מזל'. זה המזל האלוקי המעניק לאדם יכולת להיחלץ מדברים גם למעלה מדרך הטבע. סיים הצדיק לצטט את דברי רבנו תם, ופתאום פנה אל היהודי מפולין וקרא: "שומע אתה, ר' יהודי? אני אינני יכול לעזור לך אולם רבינו תם יכול לעזור לך, סע הביתה ותהיה בריא, תחיה ותאריך ימים!".
נדהם ונרגש קם היהודי מכסאו ופנה לשוב לביתו, בלב מלא הודיה ושבח לקב"ה, על שנתן מרוחו על עבדיו הצדיקים. ואכן, מחלתו חלפה לגמרי, והוא האריך ימים ושנים טובות.

בסיום הש"ס כאן, בכותל המערבי, מרכז התפילות של העם היהודי, נישא תפילה לבורא עולם שיפסוק כרבינו תם ויתן לכל איש מישראל מזל-טוב, רפואה וישועה. הבריאים שלא יחלו, והחולים שיתרפאו. וכל מי שזקוק לישועה בזכות התורה והתפילה יזכה למילוי כל משאלותיו לטובה. עד שנזכה לישועה וגאולה שלמה במהרה בימינו אמן!