תשעה באב ה'תשע"ב

בס"ד,
הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

מי החריב את המקדש?

מי החריב את בית המקדש בתשעה באב? לו תשאלו היסטוריונים הם ידעו לספר לכם על הלגיון הרומי העשירי "פרטנסיס" רב העוצמה. הם ידעו לצטט את יוסף בן מתיתיהו, הלא הוא יוספוס פלביוס, שתיאר כיצד השליך חייל רומאי, בלהט הקרב, לפיד אש בוער אל תוך בית המקדש, והצית תבערה נוראה באבנים ובלבבות. אך למרבה ההפתעה, חכמי ישראל, אלה שראו במו עיניהם את המקדש העולה בלהבות, ששמעו את זעקות רבבות הנשחטים באותם ימים אפלים של חורבן ירושלים, כמעט ואינם עוסקים באחריותם של הרומאים לחורבן. "על מה חרב הבית" שאלו זה את זה החכמים, ניצולי החורבן הנורא, וענו "מפני שנאת חנם שהיה ביניהם." (יומא ט). לא המצביא האכזר טיטוס, לא הלוחמים הרומאים, לא מהלך הקרב או שגיאות טקטיות. בית המקדש חרב בשל שנאת חינם. פגם מוסרי עמוק היה זה שהכשיר את חורבן הבית. זוהי המורשת אותה הנחילו חכמינו מדור לדור. זוהי ההיסטוריה שלנו.
אם תרצו - זוהי תמצית המבט היהודי על המציאות. שכן היהודי אינו עוסק בהיסטוריה לשם האתמול, אלא למען המחר. היהודי אינו שואל את עצמו מי היה אשם, מי נתן את ההוראה, מי צריך היה לעשות ולא עשה. שאלתו היא אחת - מה בעובדות, המונחות לפני, יכול להפוך אותי לאדם טוב יותר?
מדי שנה אנו שבים אל הימים המרים שבין י"ז בתמוז לט' באב. ימים בהם הלכה ירושלים אל חורבנה הבלתי נמנע. חורבן שאותו המטנו על עצמנו בשנאת חינם איומה, במלחמות אחים מיותרות, באלימות משולחת-רסן עטופה בכסות אידיאולוגית. אנו שבים אל הימים האלה לא כדי למצוא אשמים. גלוי וידוע לנו שבכל דור ודור האשמה כולה מוטלת על כתפינו. "שכל דור שאינו נבנה בימיו מעלה עליו כאלו החריבו. מאי טעמא (מדוע)? לפי שלא עשה תשובה".
לא את אסוננו ההיסטורי אנו מבכים בתשעה באב, אלא את אסוננו העכשווי. לא על החורבן בן האלפיים אנו מתאבלים כי אם את החורבן של היום הזה והשעה הזאת, בהם עודנו שקועים בתהום המחלוקת והאיבה, ומסרבים ליד המושטת של אהבת החינם, הממתינה לנו בכל דור ודור.
גם השנה נתכנס כולנו בכותל המערבי - זקנים וילדים, גברים ונשים, יהודים מכל הזרמים והדעות, ונקונן על החורבן שבליבנו. מי ייתן ונזכה להסיר את עורלת לבבנו, ולשמוע את קולו של מלך המשיח, העומד על גג בית המקדש ואומר "ענווים, הגיע זמן גאולתכם".