תשעה באב ה'תשע"ב

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

"שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה"

בסיומה של מסכת מכות מסופר על ההליכה המשותפת של רבן גמליאל, רבי אליעזר בן עזריה, רבי יהושע ורבי עקיבא, והתגובות הסותרות שלהם לנוכח מחזה שועל היוצא מבית קודש הקודשים. וכך נאמר: "פעם אחת היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קודשי הקדשים התחילו הן בוכים ור"ע מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה. אמר להן: לכך אני מצחק. דכתיב: 'ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו'. וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב: 'לכן בגללכם ציון שדה תחרש', בזכריה כתיב: 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים'. עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: 'עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו'."
התגובות שלהם למעשה מעוררות תמיהה! איך יתכן שאותו מחזה יביא את חכמי ישראל מחד לבכות ואת רבי עקיבא לצחק? הרי ללא ספק גם הם וגם הוא ידעו את נבואת אוריה כמו נבואת זכריה העתידה. כולם ראו את השועל היוצא מבית קודשי הקודשים, מחזה קורע לב מצד עצמו, אך מכאן להגיע למסקנות שסותרות כל כך מקצה לקצה? ובכלל גם אם העתיד לפי רבי עקיבא מובטח, הרי עתה לנגד עיניו מחזה מזעזע של שועל היוצא מבית קודשי הקודשים ואיך לא יבכה? משל למה הדבר דומה לאיש שקרוב אליו ביותר נסתלק לבית עולמו, והוא מצחק בגלל האמונה בתחיית המתים.
האגדה מספרת כי באחד הלילות, בעת נסיגתו של נפוליון מרוסיה, ניתקל הקיסר בבית שמתוכו מהבהב אור נרות. נפוליון התקרב אל החלון ומבעדו ראה מחזה מוזר – קבוצת אנשים ישובים על הרצפה, ספרים בידיהם, והם קוראים בהם לאור נרות בנעימה נוגה – ובוכים. נפוליון בסקרנותו ציווה להוציא אליו את מנהיג הקבוצה הזאת, האיש הזדהה כיהודי – רבה של הקהילה היהודית במקום. הרב הסביר לנפוליון כי הוא ובני קהילתו מתאבלים על חורבנו של בית המקדש, "מתי חרב בית המקדש הזה?" תמה נפוליון "לפני אלף ושמונה מאות שנה" אמר הרב. "על בית שחרב לפני קרוב לאלפיים שנה, מתאבלים אתם כל שנה?" התפלא הקיסר, ואז אמר לפמלייתו: "עם שמסוגל לשמר את זכר מולדתו שנים רבות כל כך – ישוב ויבנה אותה".
אין ספק כי כולם ידעו את הנבואות גם של אוריה וגם של זכריה, ורבי עקיבא כאב עד מאד את השועל שיצא מבית קודשי קודשים. אך דווקא כאשר הוא ראה את חבריו בוכים ידע הוא כי נבואתו של זכריה תתגשם ועל כך שמח. כשמפסיקים לבכות זה מצביע על כך שמתייאשים. אך אם בוכים סימן הדבר שיש דרישה, יש אמונה ויש תקווה, ומיד הבין רבי עקיבא שכשם שמתגשמת נבואת אוריה תתגשם גם נבואת זכריה.
לא בכדי אמרו חז"ל: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה" - האבל על ירושלים הוא הסימן לבניין, הוא הסיבה לתקווה ולאמונה.
שריפת בית המקדש החלה לפנות ערב של יום תשעה באב, עד שהגמ' במסכת תענית (כ"ט) מביאה את דברי רבי יוחנן "אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי. (כבר הקשו: איך יכול רבי יוחנן לסבור הכי, הרי הוא סובר (ב"ק כ"ב ע"א) דאשו משום חציו, דכשקורא פעולה מתייחס הכל לפי ההתחלה א"כ כיון שהתחיל שריפת בית המקדש בתשעה צריך לצום בתשעה בלבד? הרבי מקוצק זצ"ל השיב שדווקא אם דנים לענין איש המעביר אש ההצתה היא הפעולה. משא"כ לגבי גוף הפעולה ודאי דהדבר תלוי בזמן משך העשייה, אך כאן שהבכיה של ת"ב לא על עצם מעשה השריפה אלא על שנשרף הבית ולכן לא הלך רבי יוחנן אחרי התחלה. עוד השיבו, שהאויבים לא הציתו האש בבית המקדש בפעם אחת, אלא נשרף בסירוגין א"כ יתכן שעיקר השריפה היה ביום העשירי). והנה דווקא לפנות ערב אנו מקילים בצום, ניתן לשבת על כיסא מחצות היום, לנקות הבית וכדו'. משום זכר ורמז לגאולה העתידה, עד שיש מסורת וקבלה שבשעה זו נולד המשיח.

אכן כן, דווקא בשיא היום, בעת השריפה ממש, כשכולם רואים את בית המקדש מתחיל לבעור באש, דבר הגורם לבכי של כולם, אנו מסכמים את יום האבל והבכי ואת תקופת בין המצרים בתקווה לגאולה, ובשעה זו נולד המשיח. כי הבכי והצער הוא הסימן לגאולה של המשיח. לכן רגע השיא הוא גם רגע הסיכום האומר כי האבלות במשך שנים כה רבות היא סימן התקווה והגאולה, כהבטחת הנביא ישעיהו (ס"ו) : "שישו אתה משוש", מי? "כל המתאבלים עליה".